איך מזהים ישראלים בחו”ל? המלעיזים יגידו “קולניות” או משהו שמטיל דופי בהתנהלות הקולקטיבית שלנו. לעומת זאת, אני מבקש דווקא לייחס לנו תכונה לאומית חדשה יחסית, שקשורה בעקיפין גם ליוקר המחיה: לארג’יות.
למרות שהוא פשוט לכאורה, קשה לתרגם את המונח הזה לעברית. “רוחב יד” או “רוחב לב” הוא ניסיון קרוב, אבל לא מבטא במדויק את השילוב בין נדיבות, שואו אוף, אהבת אדם ועוד.
תודו שזה קצת לא מסתדר עם תכונות שאנו נוטים לייחס לעצמנו, כמו חוסר הרצון לצאת פראיירים ואהבה של צ’ופרים קטנים על חשבון הבית. ובכל זאת – תנו לי להיכנס לכל מסעדה נתונה בחו”ל, ואוכל להצביע בקלות על השולחנות שבהם יושבים ישראלים.
אולי זה הרצון להפגין, דווקא בגולה, את העובדה שעם ישראל חי – ואפילו חי כמו מלך. אולי זו העובדה שבארץ הכל כל כך יקר עד שבמחרי ארוחה ממוצעת לזוג במסעדה תל אביבית אפשר (בהכללה) להזמין את כל התפריט בחו”ל. תהא הסיבה אשר תהא, אנחנו לארג’ים – כולל ההסתחבקות עם המלצרים וטיפ סביר עד נדיב, גם במדינות שבהן תשר פחות מעוגן בנורמה.
נכון שהתופעה הזאת מוכרת בכל העולם, אבל בישראל היא קיצונית במיוחד. לא מדובר בתכונה מולדת של העם היהודי, אלא במשהו שפיתחנו עם השנים.
מצנע לשופוני
בשנים הראשונות לקיום המדינה שרר פה משטר צנע. חתונות למשל נערכו לרוב בבתים וסנדוויצ’ים נחשבו כיבוד לגיטימי: במקרה של מי שיכול להרשות לעצמו, עם נקניק סלמי ומלפפון חמוץ. במקרים עממיים עוד יותר, אפילו כריך עם ריבה שימש קינוח... רוצה לומר, הלארג’יות הישראלית צמחה עם תרבות השפע.
אבל לא רק על הכסף לבדו יחיה הלארג’ הישראלי, שכן יש פה גם אלמנט עדתי: ההשפעה הגוברת של המזרחיות על המיינסטרים הישראלי הפכה אותנו מסגפנים שמסתפקים במועט (בהכללה: נטייה אופיינית ליוצאי מזרח אירופה), למי שאוהבים לחגוג את החיים, לפתוח שולחן, לציין אירועים בחפלה ולא במסכת.
בשולי התופעה המבורכת הזאת יש גם אזור דמדומים: מחגיגות חתונה חסרות טעם וריח בעלות של מאות אלפי שקלים, ועד מי שתרבות השפע סביבם העבירה אותם על דעתם ודחפה אותם לנסות דרכים מהירות ולא חוקיות כדי להישאר במשחק.
ועדיין, רוב ההשפעות מבורכות: אנחנו אוהבים לבלות, אוהבים לאכול, אוהבים לארח, אוהבים סעודות משפחתיות גדולות (רק הביטו בשולחנות ראש השנה וליל הסדר הממוצעים שלנו לעומת שולחנות חג ההודיה וחג המולד בארה"ב). אנחנו קרחניסטים, בלגניסטים ובקיצור – לארג’ים.
על הקצה
יכול להיות שלא לעולם חוסן, יכול להיות שהשפעות הלחימה המתמשכת והיעדר הסיכוי לפתרון של שלום באופק עוד ייתנו בנו את אותותיהם, אבל לפחות בינתיים שום דבר לא מצליח לכבות את התאווה הישראלית לחיים הטובים.
אפילו המחלוקת הפוליטית המפלגת והמקטבת לא גורמת לנו לאבד את הלארג’יות: בשער העלייה למטוס בנתב”ג העמוס לעייפה (למרות החשש התמידי שלא בטוח שלכל מי שיוצא יהיה גם איך לחזור, במקרה של סגירת השמיים) תמצאו, אלה לצד אלה, הן את התומכים בממשלה והן את מי שטסים כי הם אינם מסוגלים לשרוד אפילו עוד מהדורת חדשות אחת באקלים הפוליטי הנוכחי.
כלומר, אנחנו מבזבזים כשטוב לנו עם המציאות ואנחנו מבזבזים אפילו עוד יותר כדי להתנתק ממנה. למה? כי אם אני לארג’ משמע אני קיים - והאופי הישראלי הזה, הכל כך קשה להבנה לעיניים זרות, הוא נשמת אפו של השגשוג היחסי במשק, אפילו בתקופה שבה אנו מנהלים את הארוכה (והיקרה!) במלחמות ישראל.
חלק מהכלכלנים יוצאים מדעתם: בעיניהם אחד האתגרים של מדע הכלכלה הוא לנסות להפוך כל דבר למדיד, לנתון שאפשר לבטא במספרים, למודלים שאפשר לבסס על עובדות ועוד. ובכן, השאיפה לעגן תזות בעובדות, במקום בתחושות בטן ואמונות, היא אכן בסיס השיטה המדעית. העניין הוא שכמו שמוכיחה ישראל 2026, כלכלה היא עניין חמקמק הרבה יותר.
למה? כי שום מדד וכמעט שום מודל פסיכולוגי מתחום התנהגות הצרכנים לא יכולים להסביר איך זה שאדם שירא מהיום שבו יחויב חשבון העובר ושב שלו בהוצאות בכרטיס האשראי, אכל עכשיו במסעדה בעלות של כמעט אלף שקל לזוג.
שום מודל כלכלי לא מסוגל לנבא איך מישהי שבקושי עומדת בתשלומי המשכנתה שלה מעניקה לבתה שעומדת להתחתן מאה אלף שקלים לטובת האירוע.
לא מדובר בניסים: בכלכלה אין “יש מאין”, ויום התשלום יגיע. הוא תמיד מגיע. רק שהלארג’יות הישראלית יודעת להתנהל היטב כשהיא חיה על הקצה: מותחת את צבאה מאופק לאופק בכל חזית לחימה אפשרית ו”חונקת” את מסגרת האשראי שלה עד מעבר לקו האדום. כי קצת כמו מפלס הכנרת – תמיד אפשר יהיה לשרטט את הקו האדום מחדש, מעט נמוך יותר.
התרעות פיקוד העורף