בחדרים הסגורים עושים חשבון קר יותר: כמה כוח פוליטי עוד נשאר לאירוע שכבר טלטל את המפה. אפשר לזכור היטב את הטבח, לחשוב שנתניהו נושא באחריות, לרצות ועדת חקירה ממלכתית, ובכל זאת להגיע לקלפי כשהראש עסוק גם בחרדים, ביוקר המחיה, בביטחון, באיראן, או בשאלה מי יקים ממשלה עם מי. מבחינת הליכוד, זה ההבדל בין אסון שממשיך לקחת ממך קולות, לבין אסון שכבר הוטמע בתוך מערכת השיקולים של הבוחר.
"האירוע של 7 באוקטובר כבר נתפס רחוק. מאז קרו עוד הרבה דברים", אומרים גורמים פוליטיים. המשפט נשמע כמעט בלתי נתפס כשחושבים על ממדי האסון, אבל בפוליטיקה אין יחס קבוע בין חומרת האירוע למשך הזמן שבו הוא שולט בקלפי. הזמן עובר, אירועים נערמים, סדר היום מתחלף. "מי שאומר 'ביבי לא יכול להיות ראש ממשלה יותר אחרי 7 באוקטובר' - אל המסקנה הזאת הגיע מזמן", נאמר בשיחה. "אם הוא לא הגיע אליה עד היום, הוא לא יגיע אליה בשלושה שבועות שלפני הבחירות".
אם ההערכה הזאת תעמוד במבחן הקלפי, זה יהיה אולי הישג ההישרדות הפוליטי החריג ביותר בקריירה של נתניהו. סקרים לאורך התקופה הראו תמיכה רחבה בדרישה שיישא באחריות, וכן תמיכה משמעותית בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אלא שבינתיים הצטופפו בדרך אל הקלפי עוד נושאים. 7 באוקטובר עדיין שם, אך נאלץ כבר לחלוק את המקום עם עוד שאלות שמבחינת חלק מהבוחרים הפכו לדחופות לא פחות.
תפחדו מהחלופה
ומול ניסיון יריביה להחזיר את 7 באוקטובר למרכז, בליכוד מציבים מיד את הפרק שבא אחר כך - ניהול המלחמה. כי לפי ההערכה שנשמעת בליכוד, נתניהו הפסיד קולות על האסון, אבל החזיר חלק מהם אצל בוחרים שמעריכים את הדרך שבה ניהל את המערכה לאחר מכן. המלחמה לא מחקה את השאלות על 7 באוקטובר, אבל לנתניהו די בכך שהחשבון על המחדל כבר אינו מתקיים לבדו. הוא נכרך בוויכוח על ניהול המלחמה, איראן, חיזבאללה והמצב האזורי - זירה שבה יש לו הרבה יותר חומר לעבוד איתו.
בכיר בליכוד מתאר את מערכת הבחירות הנוכחית בלי הרבה פילוסופיה: "ביבי מטיח בהם את הערבים, והם מטיחים בו את החרדים". לדבריו, זה כרגע המוקד. וכששואלים מה יהיה הקמפיין המרכזי של הליכוד, התשובה עוד יותר פשוטה: "אין ממשלה בלי גולן והערבים. זה הקמפיין".
החשבון שעליו נשען הקמפיין הזה רחוק מלהיות מוצק כפי שמציגים אותו. נקודת המוצא היא הסקרים: בלי המפלגות הערביות אין לגוש השני 61. משם מגיעה הקביעה שממשלה חלופית תהיה תלויה בהכרח ברע"ם; אחר כך שרע"ם תכתיב את מדיניותה; ובקצה השרשרת כבר מחכים האחים המוסלמים, שיקבעו לישראל כיצד להפעיל את צה"ל. אלא שכל המבנה הזה עומד על צילום מצב של סקר, וסקרים הם אינם תוצאות אמת. פער של מנדט או שניים חודשיים לפני הבחירות אינו הוכחה שממשלה חלופית תזדקק בהכרח לרע"ם. המציאות מורכבת יותר משלט בחירות, שעובד דווקא כשהוא חוסך מן הבוחר את המורכבות הזאת.
נתניהו מכיר היטב את המגרש הזה. שוב ושוב הוא ניסה להפוך בחירות מדיון במאזן כהונתו לדיון במחיר האפשרי של החלפתו. הוא אינו נדרש לשכנע כל בוחר שהוא היה ראש ממשלה טוב. מספיק לעורר בו ספק אם החלופה תהיה גרועה יותר.
מסרים מפוזרים
גם התנהלות יריביו מלמדת משהו על מעמדו של 7 באוקטובר במערכת הבחירות הזאת. הם לא מתעלמים ממנו, אבל המסרים שלהם מתפזרים בין כמה מוקדים. בפועל, אף אחד מהם אינו מנהל כרגע מערכת בחירות שמעמידה את 7 באוקטובר לבדו במרכז. יש בזה היגיון. אם כל הבחירות שוב יהיו "ביבי כן או לא", נתניהו מקבל שוב את התפקיד שהוא מכיר הכי טוב: האיש שכל המדינה מסתובבת סביבו.
אבל יש כאן עוד אפשרות, והיא מעניינת יותר: ייתכן שגם באופוזיציה מבינים שהכוח האלקטורלי הישיר של 7 באוקטובר נשחק. אילו היו משוכנעים שהחזרת המחדל למרכז תעביר אליהם את המנדטים החסרים, קשה להניח שהיו מקדישים חלק גדול כל כך מן הקמפיין לנושאים אחרים.
הישראלים אינם זקוקים לתזכורת כדי לדעת מה קרה ב-7 באוקטובר. הבחירות יכריעו דבר אחר: כמה מן הזיכרון הזה יגיע איתם עד למאחורי הפרגוד. לנתניהו מספיק שייכנסו לשם יחד איתו עוד ארבעה דברים לפחד מהם, לכעוס עליהם ולהתווכח עליהם. בליכוד כבר קוראים לזה "מגולם".
ב-27 באוקטובר יתברר אם בליכוד קראו נכון את הציבור - או שפשוט השליכו עליו את מה שרצו להאמין בו. כי לפעמים ציבור לא צריך כתב אישום מסודר - הוא פשוט מחליט שנמאס.
התרעות פיקוד העורף