הבחירות הללו אינן מקריות. ליברמן מבקש להשאיר את 7 באוקטובר בלב סדר היום הציבורי, דווקא במקום שבו, מבחינתו, נתניהו מנסה להסיט את הדיון לנושאים אחרים. אחד המסרים המרכזיים שלו הוא הקמת ועדת חקירה ממלכתית, והוא חוזר שוב ושוב גם לתקופתו כשר הביטחון ולטענותיו כי התריע מפני הסכנות שהתממשו בהמשך.
"מלחמה על הזיכרון"
אחד הכלים המרכזיים בקמפיין הזה הוא 7 באוקטובר. ליברמן מבקש למנוע מהציבור לעבור הלאה ולשכוח את האחריות, הכשלים והמחדלים שהובילו למתקפה. במובן הזה, הקמפיין שלו הוא גם מאבק על הזיכרון הציבורי. בעוד נתניהו בונה על זיכרון קצר ועל מעבר של השיח לנושאים אחרים, ליברמן מנסה לכפות זיכרון ארוך: להזכיר שוב ושוב מי היה בתפקיד, מי התריע, מה לא נעשה, ומה עדיין לא נחקר.
לכן גם הרכב הרשימה, גם השפה הביטחונית וגם הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית אינם מהלכים נפרדים. כולם חלק מאותו קמפיין: לחזק את הזהות הביטחונית של ליברמן, להציב את 7 באוקטובר במרכז, ולנסות להפוך אותו ממנהיג מפלגה בינונית למועמד ממשי לראשות הממשלה.
העימות עם איזנקוט
במפלגה חזרו בימים האחרונים שוב ושוב על המסר שליברמן מתמודד על הנהגת המדינה. עצם השימוש החוזר בכינוי "ראש הממשלה הבא" אינו מקרי, אלא חלק ממאמץ ברור לקבע אותו כמועמד עצמאי לראשות הממשלה ולא כשותף משני בתוך גוש.
המסר שהוא מעביר הוא שהמשחק פתוח. העובדה שאיזנקוט מוביל כיום מפלגה גדולה יותר אינה מספיקה, מבחינתו, כדי להכתיר אותו אוטומטית כמועמד היחיד של המחנה. כאן טמון גם האתגר המרכזי של ליברמן. איזנקוט הצליח במידה רבה להתקבע בתודעה הציבורית כמועמד טבעי לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי. יש לו מפלגה גדולה, והוא נהנה גם מהעובדה שלפיד ובנט כבר כיהנו בתפקיד, בעוד הוא עצמו עדיין מוצג כאפשרות חדשה יחסית.
ליברמן, לעומתו, מנסה לייצר את אותה תודעה מנקודת פתיחה מורכבת יותר, משום שמפלגתו קטנה יותר. לכן הקמפיין שלו אינו רק מאבק על מנדטים, אלא גם ניסיון לשנות את האופן שבו הציבור תופס אותו.
התרעות פיקוד העורף