הסעודים חזרו להפציץ בתימן. זה לא פתר את הבעיה. בריטניה שלחה מטוס תדלוק לסיוע זמני לפעילות ההגנתית של חיל האוויר הסעודי; טורקיה של ארדואן ופקיסטן של שריף הביעו תמיכה בריאד, ואנקרה הודיעה שהיא מוכנה לסייע בצרכים צבאיים טכניים במסגרת הסכם ההגנה שנחתם ביניהן. לריאד יש לא מעט ידידים שמוכנים לעמוד לצידה. הרבה פחות מהם מוכנים להיכנס למלחמה בעצמם. ליורש העצר הסעודי יש נשק, וכסף לקנות ממנו עוד. בשעה הזאת הוא מגלה כמה קשה לקנות דבר אחר: מדינה שמוכנה להפעיל כוח כדי להגן עליו.
לפני שלוש וחצי שנים נדמה היה שבן סלמאן מצא נוסחה. אחרי שנים של עימות עם איראן, סעודיה השלימה איתה בתיווך סיני. ההיגיון היה פשוט: מאחר שאין ודאות שארה"ב תבוא לעזרתה בכל משבר, ריאד ביקשה מלכתחילה להיקלע לפחות משברים כאלה. במקביל, היא הרחיבה קשרים עם סין, עם רוסיה, עם טורקיה ועם פקיסטן. ב־7 באוגוסט חתמה במכה עם אנקרה ועם אסלאמאבאד על הסכם הגנה משותף, הקובע כי התקפה מזוינת על אחת משלוש המדינות תיחשב כהתקפה על שלושתן.
אמריקה נשארה המשענת הביטחונית העיקרית. סעודיה המשיכה לרכוש ממנה נשק ולהישען עליה, ובמקביל - רכשה לעצמה עוד כמה פוליסות ביטוח. עכשיו מגיע זמן הפירעון. השאלה היא מה שווה כל אחת מן הפוליסות האלה כשנופלים טילים: נשק ומודיעין, הגנה אווירית, חיילים או הודעת תמיכה. בשגרה קל יותר לטשטש את ההבדלים. בזמן מלחמה הם נחשפים מהר.
הפיוס עם טהרן לא עצר את החות'ים, והסכם ההגנה של מכה לא הכניס עד כה את טורקיה ופקיסטן למלחמה. ריאד אינה מצפה בהכרח לדיוויזיה טורקית שתדהר לצנעא. הבעיה הדוחקת יותר היא ההגנה האווירית: סעודיה מחפשת אצל בעלות בריתה מיירטים וסיוע נגד הטילים והכטב"מים החות'יים, לאחר שהלחימה הממושכת באזור דלדלה גם מלאים אמריקאיים. היא זקוקה גם למודיעין, להתרעה מוקדמת ולהגנה על מתקני האנרגיה. בסיוע הזה יימדד הערך המעשי של הבריתות החדשות שלה.
מבחינת בן סלמאן, העלבון הוא חלק פחות חשוב. החשבון שמגיש המשבר לממלכה מטריד הרבה יותר. החות'ים מסכנים שניים מהדברים שעליהם בנה בן סלמאן את סעודיה החדשה שלו: ביטחון ועסקים. המלחמה מחזירה את הסיכון הביטחוני הישן, בדיוק בשעה שיורש העצר מנסה לשכנע את העולם שסעודיה החדשה היא מקום שאפשר להשקיע בו לטווח ארוך. בסופו של דבר הוא זקוק לכך שמשקיע, תייר או מנהל חברה בינלאומית, ימשיכו לראות בממלכה מקום יציב מספיק כדי להשקיע בו כסף.
Vision 2030 - ערי העתיד, התיירות, ההשקעות הזרות, מרכזי העסקים, הנמלים – כל הפרויקט הסעודי של העשור האחרון מבוסס על ההנחה שהממלכה יכולה להפוך ממדינה שחיה ממשבר למשבר, למקום משעמם במובן הטוב של המילה: יציב, צפוי, פתוח להון. טילים מעל ריאד ומלחמה בבאב אל־מנדב הם פרסומת גרועה למוצר הזה.
מספיק איום קטן
במקביל החות'ים מפעילים לחץ על נתיב היצוא המערבי. ביולי הם הכריזו על חרם ימי נגד ספנות סעודית, וכוח המשימה הימי הרב־לאומי הזהיר כי עברו מאיומים לתקיפה פעילה של כלי שיט המזוהים עם סעודיה ועם האינטרסים שלה. ריאד נאלצה להסיט את יצוא הנפט המיועד לאסיה למסלול דרך תעלת סואץ, המאריך משמעותית את ההפלגה לעומת המעבר בבאב אל־מנדב.
לבעלי האוניות, למבטחים ולחברות הסחר אין צורך באונייה טובעת כדי לשנות מסלול. די באפשרות שהחות'ים יבחרו בהם כמטרה. הסיכון נכנס מיד למחיר: הביטוח מתייקר, ההפלגה מתארכת, והיתרון של הנתיב הקצר דרך הים האדום נשחק. לפעמים הטיל יכול להישאר על המשגר. לחות'ים מספיק לייצר סיכון אמין ומתמשך כדי לגרום נזק כלכלי גדול בהרבה מן הכוח שהשקיעו.
ריאד מצאה את עצמה בתוך מלכודת גיאוגרפית כמעט מושלמת: הורמוז משובש ממזרח, שלוש תחנות שאיבה בצינור שאמור לעקוף אותו נפגעו, ובמערב מאיימים החות'ים על נתיב היצוא דרך הים האדום. החלופות שסעודיה בנתה במשך שנים כדי לפזר את הסיכון חשופות עכשיו בעצמן.
לסעודיה לא חסר נפט. קשה יותר להבטיח את הדרך שלו אל השוק. הגיאוגרפיה אינה עושה לבן סלמאן הנחות. סעודיה יכולה לקנות עוד מטוסים ומיירטים, אבל אינה יכולה להזיז את הורמוז או את באב אל־מנדב. חופש השיט קובע במידה רבה כמה מן העוצמה הכלכלית שלה היא באמת יכולה לממש.
התלות של החות'ים בטהרן לנשק ולכסף עדיין מגבילה אותם. שליטה בחוף, בנמלים ובמקורות אנרגיה, לצד ההכנסות ומיליוני התושבים הנתונים למרותם, תיתן להם הרבה יותר חופש פעולה. מטרותיהם כבר מזמן חורגות מעוד גבעה בתימן. אחרי ההשתלטות על מוח'א ואחרי ההתקדמות בחוף, הלחימה בתעז חשובה, משום שהמחוז הוא צומת בין אזורי שליטה של הממשלה ומאפשר להזרים כוחות ואספקה. ממזרח נמצאת מאריב, יעד אסטרטגי ותיק של החות'ים ואחד המעוזים החשובים שנותרו בידי יריביהם. שם נמצאים שדות הנפט והגז המרכזיים של תימן. השתלטות עתידית עליהם תפגע בבסיס הכלכלי של הממשלה ותעניק לחות'ים מקור הכנסה עצמאי יותר.
הישגם נובע גם מחולשת הכוחות התימניים שנלחמים בהם ומחוסר הרצון של סעודיה ושותפותיה להסתבך מחדש במלחמה ארוכה. במלחמה הא־סימטרית הזאת החות'ים אינם נדרשים לכבוש את ריאד, להטביע את הצי הסעודי או להביס את חיל האוויר שלה. די להם לשרוד ולהתיש. ככל שהמערכה מתארכת, זה משחק לידיהם. זה הסיפור שמסתתר מאחורי המלחמה שהתלקחה מחדש בתימן.
שהדיפלומטים יחכו
לישראל יש מה להציע במצב הזה. במשך שנים ביקשה ישראל לשכנע את הסעודים שהאיום המשותף מאיראן חזק מהמחלוקות ביניהם. עכשיו איראן ושלוחתה בתימן מספקות לטיעון הזה המחשה מעשית.
בירושלים קל לזהות את הפוטנציאל. הצורך הסעודי פוגש תחומים שבהם לישראל יש יתרון ברור: המודיעין על החות'ים, הניסיון המבצעי נגדם, מערכות הגילוי והיירוט והניסיון של שנים בחיבור בין מודיעין לתקיפה רחוקה. במשך שנים דיברו על ברית אזורית במונחים של טקס: מנהיגים, דגלים, חתימות ושגרירים. בפועל היא יכולה להתחיל באופן הרבה פחות חגיגי – מערכת שמזהה איום, התרעה שעוברת בזמן, מעקב אחר המטרה, ומיירט שעולה לאוויר. הדיפלומטים יכולים להגיע אחר כך.
כדאי רק שירושלים לא תתאהב בתזה של עצמה. בישראל נוטים לעיתים לקרוא כל מפגש אינטרסים ביטחוני עם סעודיה כשלב בדרך ליחסים דיפלומטיים. בן סלמאן יכול להיעזר ביכולת ישראלית נגד החות'ים, ובאותו זמן לנהל את יחסיו עם ישראל לפי חשבון רחב בהרבה – הפלסטינים, דעת הקהל, מעמדו בעולם הערבי והמחיר שהוא מבקש מוושינגטון.
ריאד אינה יושבת וממתינה רק לתנאים טובים יותר לעסקה עם ישראל. בחודשים האחרונים היא זיהתה בנורמליזציה יותר סיכונים מהזדמנויות. בסקר שפורסם באוגוסט 2025, 99% מהמשיבים הסעודים הגדירו כצעד שלילי כינון "יחסים נורמליים ושלום" עם ישראל; וההנהגה הסעודית מצהירה שלא תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל בלי מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. במקביל, השיפור ביחסים עם ממשל טראמפ מאפשר לריאד לנסות להשיג הטבות אמריקאיות משמעותיות בלי לשלם עליהן בנורמליזציה. טיל חות'י יכול לשנות את סדר העדיפויות הביטחוני של ריאד. את החשבון הפוליטי הוא לא מוחק.
גם אם הסעודים יזדקקו ליכולת ישראלית, אין פירוש הדבר שהנורמליזציה תתקדם איתה. בן סלמאן יכול לקבל בעתיד התרעה, מודיעין או תיאום מבצעי בסיוע אמריקאי ולהשאיר את השגרירות הישראלית מחוץ לריאד. מבחינתו, אלה שתי החלטות שונות במחיר שונה.
בישראל התרגלו לחשוב על שיתוף פעולה ביטחוני כעל מסדרון - שבסופו נורמליזציה. המסלול יכול להיות ארוך ומפותל יותר: הסעודים יעבדו עם הישראלים במקום שבו האינטרסים נפגשים, ובפומבי ישמרו מרחק כל עוד הלגיטימציה הפנימית והשאיפה להנהיג את העולם הערבי מחייבות זאת. גם כך ישראל יכולה לצבור לאורך זמן נכסים בתחומי ההתרעה, המודיעין, הגנת השמיים וחופש השיט. במזרח התיכון כבר קרה שמערכות ביטחון מצאו שפה משותפת הרבה לפני שהמנהיגים הסכימו להצטלם יחד.
אבל העניין הישראלי בתימן רחב יותר מן היחסים עם ריאד. החות'ים הצליחו לפגוע לאורך זמן בחופש השיט אל אילת. הפעילות המסחרית הישירה לנמל נפגעה קשות, וגם לאחר התקיפות הישראליות בתימן לא חזרו חברות הספנות הגדולות בהיקף משמעותי לנתיב. האיום על באב אל־מנדב החריף ככל שהחות'ים הרחיבו את שליטתם בחוף המערבי.
מוח'א, תעז ומאריב מתחברות גם למפה הישראלית. ככל שהחות'ים מחזיקים יותר בחוף ובמשאבים, הם מתקרבים למצב שבו יוכלו להחזיק לאורך זמן איום על השער הדרומי של הים האדום ולהישען יותר על הכנסות משלהם. מאריב ומוח'א רחוקות מאילת אלפי קילומטרים, אבל המרחק האסטרטגי ביניהן התקצר מאוד. מה שקורה שם משפיע על היכולת החות'ית לממן כוח, להחזיק שטח ולהפעיל לחץ על נתיבי השיט שמחברים את אילת לאוקיינוס ההודי. טווח הטילים והכטב"מים והאחיזה החות'ית בחוף הופכים את מספר הקילומטרים לפחות מרגיע.
שליטה חות'ית יציבה בחוף, בנמלים ובמשאבים עלולה ליצור לישראל בדרום הרחוק בעיה שמזכירה במשהו את זו שהכירה בצפון: ארגון חמוש, נתמך בידי איראן אך בעל אינטרסים ויכולת קבלת החלטות משלו, שמחזיק טריטוריה, טילים וכטב"מים ומסוגל להפעיל לחץ על עורק כלכלי בלי לנצח את צה"ל בשדה הקרב.
הסיפור הסעודי מציע לירושלים גם שיעור פחות נוח. הדחייה שבן סלמאן קיבל בוושינגטון עשויה להגדיל את ערכן של היכולות הישראליות בעיניו, אבל כדאי להתעכב גם על מה שקרה בין ריאד לוושינגטון. הוויכוח בוושינגטון אינו תיאורטי. המלחמה הממושכת עם איראן דלדלה את מלאי המיירטים האמריקאי, וסעודיה עצמה מחפשת כעת אצל בעלות בריתה מערכות הגנה מפני טילים. פתיחת מערכה נוספת נגד החות'ים תחייב את ארה"ב להקדיש עוד מטוסים, חימוש ומערכי הגנה לזירה שבה היא מנסה בינתיים להישאר מאחורי הקלעים. ובנובמבר מחכות לטראמפ בחירות האמצע.
וושינגטון מסייעת לריאד ונמנעת בינתיים מלקחת על עצמה את המלחמה בתימן. היא יכולה להחזיק בעמדה הזאת כל עוד הסעודים בולמים את החות'ים והנזק הכלכלי נשאר נסבל. פגיעה קשה יותר בנתיבי הנפט ובמחירי האנרגיה תעשה את הבחירה הזאת מסובכת יותר. מעמדה של ישראל בוושינגטון שונה מזה של סעודיה, וכן עומק הקשרים ויכולותיה הצבאיות. ההבדלים מהותיים, ובכל זאת - אף נשיא אמריקאי לא מקבל החלטה להפעיל כוח למען בעלת ברית בלי לחשב את האינטרס האמריקאי, את המחיר, את משך המערכה ואת יתר המשימות של הצבא שלו.
השבוע נפגש טראמפ בניו יורק עם מנהיגים ונציגים ממדינות המפרץ ומדינות נוספות באזור, כשאיראן והמלחמה האזורית נמצאות במרכז סדר היום המדיני. במקביל, קטאר דוחפת למסגרת ביטחון אזורית שתכלול את איראן, וסעודיה מקדמת רעיון להסכם אי־תוקפנות אזורי עם טהרן. אחרי חודשים של מלחמה ושיבושים בהורמוז ובבאב אל־מנדב, מדינות המפרץ מחפשות הגנה מאיראן, ובאותה נשימה מנסות להקטין את הסיכוי לעימות נוסף מולה.
ירושלים וריאד מסתכלות על אותה מפה ורואות בה דברים שונים. ישראל רואה באיראן ובשלוחותיה איום שיש להחליש ככל האפשר. הסעודים צריכים להוסיף לחשבון עובדה פשוטה: איראן תישאר בצד השני של המפרץ גם ביום שאחרי. הדטאנט עם טהרן לא סיפק להם ביטחון, אבל הערוץ עצמו עדיין שימושי. לכן הם יכולים להילחם בשלוחות כשצריך, ובאותו זמן להמשיך לדבר עם טהרן.
ריאד מתנהלת כך כבר כמה שנים. היא אינה רוצה להפקיד את ביטחונה כולו בידי כתובת אחת, ואין לה עניין לחיות בעימות קבוע עם כל יריביה. בן סלמאן שומר על הברית עם וושינגטון, מדבר עם טהרן ומרחיב את מעגל שותפיו כדי שלא יהיה תלוי באותו שחקן. בפועל, כל אחת מהכתובות משרתת צורך אחר: אמריקה מספקת נשק וביטחון, סין היא שותפה כלכלית ומתווכת, טורקיה ופקיסטן מוסיפות עומק צבאי, והערוץ עם איראן נועד להוריד את גובה הלהבות. גם לישראל עשוי להיות מקום ברשימה הזאת בתחומים שבהם יש לה יכולת שסעודיה צריכה.
זה מעניק לבן סלמאן יותר אפשרויות. השבועות האחרונים מזכירים לו מה הן שוות ברגע שבו הוא באמת צריך אותן. בן סלמאן עדיין מחפש את מי שישמור על סעודיה. ישראל יכולה למצוא את עצמה בתוך המענה שהוא מרכיב. אולם כדאי לירושלים להתעניין לא פחות בסיבה שבגללה הוא נאלץ להרכיבו.
התרעות פיקוד העורף