האחות חיכתה. ענבל לא הגיעה. בהתחלה עוד ניסו להתקשר. אחר כך האב יצא לחפש. הרחובות של פתח תקווה כבר היו כמעט ריקים, השעות חלפו, הטלפון של ענבל לא נענה וגם המכונית המשפחתית נעלמה. בני הבית הכירו אותה היטב: מסודרת, דייקנית, אחראית. היא לא הייתה פשוט משנה תוכניות ונעלמת בלי לומר מילה.
כמה שעות אחר כך כבר עמדו בני המשפחה בתחנת המשטרה וביקשו עזרה. בשעות הבוקר, עשרות קילומטרים משם, אנשי מד"א ניסו להחיות אותה בתוך שטח פתוח סמוך לפי גלילות. בין שתי הנקודות האלה נמצאות השעות שהפכו את רצח ענבל עמרם לא רק לפרשת רצח מזעזעת, אלא גם לאחת מפרשות המחדל המשטרתי הזכורות בישראל.
כשנוימן הגיע, אנשי מד"א והזיהוי הפלילי כבר היו שם. ענבל חולצה מהמכונית. היא הייתה מחוסרת הכרה, ואנשי הצוות הרפואי ניסו להחיות אותה. "אמרו לי שכנראה הם לא מצליחים ושיקבעו את מותה", הוא משחזר.
הנקודה על המפה שאיש לא בדק בזמן
מהר מאוד היה ברור שלא מדובר בתאונה. בתוך המכונית היו סימנים לאירוע אלים. דם, פצעי דקירה – ועוד פרט אחד שנוימן הבחין בו כמעט מיד: פתח מכל הדלק היה פתוח. מישהו ניסה להצית את המכונית. הניסיון לא הצליח. האש החלה לאחוז ברכב, אך לא כילתה אותו. עבור איש חקירות מנוסה, זה היה פרט משמעותי. מי שמנסה לשרוף זירת פשע כנראה חושש ממה שהשאיר אחריו.
"אם אתה רואה שניסו להצית את הזירה, אז כנראה זה מישהו שמפחד שנמצא את ה-DNA שלו או שנמצא טביעות אצבע", אומר נוימן. המכונית הפכה באותו רגע למרכז החקירה. ההנחיה הייתה פשוטה: אף אחד לא נוגע בה מעבר למה שנדרש. אנשי הזיהוי הפלילי צריכים לקבל אותה שלמה ככל האפשר. בדיעבד, היא אכן תהיה זו שתוביל אל הרוצח.
אבל בזמן שאנשי המז"פ החלו לעבוד על המכונית, צוות אחר נשלח בחזרה לפתח תקווה. החוקרים ביקשו להבין מה בכלל עשתה צעירה מהעיר באמצע שטח פתוח באזור גלילות. ושם נחשף הסיפור שהחל שעות קודם לכן.
סביב חצות יצאה ענבל כדי לאסוף את אחותה. "היא אמרה לה: 'אני יוצאת להביא אותך'", מספר נוימן. האחות המתינה – וענבל לא הגיעה. היא התקשרה אליה שוב ושוב. אין תשובה. האב ניסה גם הוא. נוימן מתאר את ענבל כצעירה שהיעלמות כזו פשוט לא התאימה לה. "מאוד מסודרת, מאוד דייקנית, אחראית". לכן אצל בני המשפחה נדלקה מהר מאוד נורת אזהרה.
הם יצאו לחפש. שתיים בלילה, שלוש בלילה. נוסעים ברחובות הריקים של פתח תקווה, מחפשים מכונית מוכרת, אולי סימן קטן שיסביר מה קרה. אבל אין ענבל ואין מכונית. לבסוף הגיעו לתחנת משטרת פתח תקווה. שם, לפי העדויות שנמסרו בהמשך, איבדו שעות יקרות. נוימן מספר כי היומנאי בתחנה לא ראה באותו שלב סיבה לפתוח מיד באירוע נעדרת בסיכון. לטענתו, האב נענה למעשה כי בתו בגירה וכי ייתכן שתחזור בהמשך.
המשפחה לא השתכנעה. קרוב משפחה שהיה בעצמו איש משטרה הוקפץ באמצע הלילה והחל להתקשר לגורמים נוספים. טלפון הוביל לטלפון, אבל החיפוש המשטרתי הנרחב לא החל מיד. באותן שעות ענבל כבר לא הייתה בפתח תקווה.
רק בשעות הבוקר בוצע איכון של הטלפון הסלולרי שלה. האות הוביל לאזור תל אביב. גם אז, לפי נוימן, הדרך מהמידע אל הכוח בשטח לא הייתה מיידית. בין תחנה למרחב, בין יחידות ובין חילופי משמרות, האיכון כבר היה קיים – אבל אף ניידת לא הגיעה מיד אל המקום שאליו הצביע. בסופו של דבר הגיע המידע ליחידת המסוקים. מסוק הוזנק לאזור פי גלילות. מלמעלה זוהתה המכונית. רק אז יצאה ניידת של מרחב ירקון אל השטח. בתוך הרכב הייתה ענבל. השאלה מה היה קורה אילו אותה נקודה על המפה הייתה נבדקת כמה שעות קודם תלווה את הפרשה עוד שנים.
המכונית שלא נשרפה – והסוד שנשאר בתוכה
בינתיים החלה המכונית לספר לחוקרים מה קרה בתוכה. הניסיון להצית אותה הוליך תחילה את החוקרים לכיוון שגוי. מאחר שפתח מכל הדלק היה פתוח, הם הניחו שהחשוד כנראה רכש דלק באחת התחנות באזור. במשך ימים עברו חוקרים על מצלמות מתחנות דלק בניסיון לאתר אותו. אלא שבהמשך התברר שלא הייתה שום רכישה.
לדברי נוימן, החשוד הכניס צינור אל מכל הדלק של המכונית, שאב באמצעות פיו דלק מתוך הרכב עצמו וניסה להשתמש בו כדי להצית את המכונית. "בזבזנו כמה ימים בתחנות דלק, כי חשבנו שהוא הלך לקנות דלק", הוא מספר. "אבל בכלל זה היה מהדלק של המכונית".
עד אז בחנו החוקרים גם אפשרויות אחרות. אולי אדם שהכירה, אולי קשר אישי, אולי סכסוך כלשהו. ממצאי ה-DNA שינו את כיוון החקירה. מה שהתברר בהמשך היה אכזרי דווקא בפשטותו: ג'עידי לא הגיע בגלל ענבל. הוא הגיע בגלל המכונית.
לפי גרסתו לאחר שנעצר ולפי הממצאים שנאספו, ג'עידי ניסה לגנוב את הרכב. ענבל הבחינה בו וניסתה למנוע ממנו לקחת אותו. היא לא נסוגה. התפתח מאבק. ג'עידי הצליח להתחיל בנסיעה כאשר ענבל בתוך המכונית, והמאבק בין השניים נמשך גם תוך כדי התנועה. לדברי נוימן, החשוד טען בחקירתו כי לא התכוון לרצוח אותה. "באתי לגנוב את האוטו", תיאר נוימן את גרסתו. לדבריו, המאבק הסתבך – ובמהלכו דקר ג'עידי את ענבל.
הוא המשיך לכיוון תל אביב. באזור פי גלילות נעצרה הנסיעה. ג'עידי נטש את המכונית, אך לפני שנמלט ניסה להשמיד את הזירה. הוא שאב דלק ממכל הרכב וניסה להצית אותו. ענבל נשארה בפנים, מדממת. הרכב לא נשרף. ודווקא הכישלון הזה סיפק לחוקרים את הראיות שהיו זקוקים להן.
בימים שלאחר הרצח כבר ידעו החוקרים את זהותו של החשוד, אבל לתפוס אותו היה קשה יותר. ג'עידי נמלט לשטחי יהודה ושומרון, עבר ממקום למקום והסתתר. נוימן, שמדגיש כי הוא משחזר את לוחות הזמנים מזיכרונו, מעריך שהמרדף אחריו ארך כשבועיים; ברקע העובדתי של הפרשה תואר מעצרו כחודש לאחר הרצח. בסופו של דבר הוא אותר בקלקיליה ונעצר.
בהמשך הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע ברצח ובעבירות נוספות. בנובמבר 2006 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב מאסר עולם ועוד 15 שנות מאסר, שנקבע כי ירוצו בחופף.
הרוצח נתפס – אבל המאבק רק התחיל
עד לפרשה, מספר נוימן, עצם העובדה שמדובר באדם בגיר והזמן הקצר יחסית שחלף מאז היעלמותו יכלו להשפיע על מידת הדחיפות שבה נפתח החיפוש. אחרי ענבל עמרם השתנתה התפיסה. הזמן שחלף אינו עוד השאלה המרכזית. הנסיבות הן שקובעות. "נעדר מגיע – אבא, אימא, לא משנה – לתחנת משטרה, ואתה רואה שהנסיבות מצדיקות, תוך דקות אתה פותח ומזניק את כל הכוחות", אומר נוימן. "מאז הנוהל המשטרתי השתנה. פותחים בחקירה ובפעולות לאיתור אדם על פי הנסיבות ולא על פי הזמן שעבר".
בנובמבר 2011 הסתיים ההליך האזרחי בגישור. המדינה שילמה למשפחה ולעיזבונה של ענבל 3.05 מיליון שקל. הפיצוי סגר את התיק המשפטי. הוא כמובן לא סגר את הסיפור.
"יש מצב שהיו מוצאים אותה בחיים"
המילים האלה הן אולי הקשות ביותר בעדותו של נוימן. לדבריו, קיימת אפשרות שאילו המשטרה הייתה פועלת מוקדם יותר בעקבות ההיעלמות והאיכון, ענבל הייתה נמצאת כשהיא עדיין בחיים. "יש מצב שאם המשטרה, על פי האיכון, הייתה מגיעה בשתיים-שלוש לפנות בוקר, בזמן שהיא נעלמה, ייתכן ועוד היו מאתרים אותה בחיים", הוא אומר.
השאלה הזו הפכה מאוחר יותר גם לסוגיה משפטית. חוות דעת ראשונית של המכון לרפואה משפטית קבעה כי ענבל מתה זמן קצר לאחר הדקירה. אלא שבהליך האזרחי שניהלה משפחתה נגד המדינה הוצגו גם חוות דעת שלפיהן ייתכן שנותרה בחיים במשך שעות. מכאן נולדה הטענה הקשה ביותר של בני המשפחה: שאילו החיפושים החלו בזמן, ייתכן שניתן היה לאתר אותה, לפנות אותה לבית חולים – ואולי להציל אותה. בית המשפט יידרש בהמשך בדיוק לשאלה הזו.
נוימן מספר כי אביה של ענבל נפטר בהמשך. לדבריו, הוא מת "משברון לב". אמה נפטרה ממחלה. וכך, כמעט שני עשורים אחרי אותו לילה, פרשת ענבל עמרם נותרה בזיכרון לא רק בגלל אכזריותו של אדם שיצא לגנוב מכונית ולקח איתו חיים. היא נשארה בגלל הזמן. השעות שבהן אחות חיכתה ברחוב. השעות שבהן אב נסע ברחובות פתח תקווה וחיפש את בתו. השעות שבהן הטלפון שלה היה במקום אחד והחיפושים במקום אחר. השעות שבהן המכונית עמדה בשטח ליד פי גלילות.
אי אפשר לדעת בוודאות אם פעולה מוקדמת יותר הייתה מצילה את ענבל. אפילו נוימן, שהיה שם בבוקר ההוא, מקפיד לומר זאת. אבל מאז אותו לילה, המשטרה כבר לא אמורה לחכות כדי לגלות את התשובה. וזה אולי הדבר הכואב ביותר בפרשה: הלקח ששינה את הדרך שבה מחפשים נעדרים בישראל נכתב בשעות שבהן חיפשו מאוחר מדי את ענבל עמרם.
התרעות פיקוד העורף