הטריגר היה הפרסומים ששודרו בערוץ 12 ביום השנה ל-7 באוקטובר ועסקו, בין היתר, בשאלה אילו התרעות הגיעו לראש הממשלה בנימין נתניהו לפני הטבח ומה ידע הדרג המדיני. בתגובה טען הליכוד כי מדובר ב"תעמולה שקרית פוליטית" שנועדה "להפיל את שלטון הימין ולהוביל לממשלת שמאל שתקים מדינה פלסטינית".
משם עוברת ההודעה להגנה מפורטת על נתניהו. בליכוד טענו כי ראש הממשלה "לא קיבל שום התרעה מקדימה" על מתקפת חמאס, וכי להפך - ראשי מערכת הביטחון העריכו פעם אחר פעם שחמאס מורתע ושפניו להסדרה. כדי לבסס את הטענה, צירפה המפלגה שורה של דוגמאות ממסמכים שלטענתה מופיעים בפרוטוקולים הרשמיים שהועברו למבקר המדינה: דו"ח מודיעיני מ-31 במאי שבו נכתב כי חמאס מבקש "לשמר את רצועת עזה יציבה"; דו"ח מ-23 ביולי שבו, לפי הליכוד, הוגדרה הזירה הלבנונית כאיום המיידי יותר; דברי רח"ט מחקר עמית סער מ-1 באוקטובר שלפיהם "הרצון של סינוואר הוא לחזור לשקט"; ומסמך שב"כ מ-3 באוקטובר שלפיו "שקט ביטחוני תמורת הקלות" עשוי לשמר יציבות ברצועה.
בליכוד טענו עוד כי נתניהו עודכן לראשונה על מתקפת חמאס בשעה 06:29 בבוקר 7 באוקטובר, והפנו את האחריות למי שלדבריהם "ראו בזמן אמת את כל הסימנים המעידים" במהלך הלילה ולא עדכנו את ראש הממשלה, המשטרה, כיתות הכוננות, היישובים, החיילים על הגדר או משתתפי מסיבת הנובה. "אם ראש הממשלה נתניהו היה מעודכן בזמן אמת - הכול היה נראה אחרת", נכתב בהודעה.
אלא שההודעה אינה נעצרת בשאלת האחריות למחדל. היא עוברת כמעט מיד למאזן הישגים שמבקש הליכוד לייחס לנתניהו מאז 7 באוקטובר: ההחלטה על התמרון הקרקעי בעזה, הפעולה ברפיח, שחרור החטופים, מבצע הביפרים, חיסול חסן נסראללה, יחיא סינוואר ומוחמד דף, הפעילות בחרמון והמערכה מול איראן.
ולבסוף מגיעה ההודעה במפורש למערכת הבחירות: בליכוד מאשימים את ערוץ 12 ב"הנדסת תודעה" שנועדה, לטענתם, להביא להקמת ממשלה בראשות יריבי נתניהו, שתיסוג מעזה, מיהודה ושומרון, מלבנון ומסוריה ותוביל להקמת מדינה פלסטינית. כלומר, הודעה שמתחילה ביום הזיכרון ל-7 באוקטובר עוברת בתוך כמה פסקאות ממחלוקת על האחריות למחדל - היישר אל הקלפי.
ופה נמצאת השאלה המעניינת באמת. מדוע עכשיו? מדוע פרסומים הנוגעים ל-7 באוקטובר, דווקא ביום השנה עצמו, גורמים לליכוד להוציא תגובה כה ארוכה, מפורטת, מתגוננת ואמוציונלית? האם בכלל נשאר משהו חדש לומר בשאלת אחריותו של ראש הממשלה? האם יש עוד נדבך בנושא הזה שלא נדון, לא פורסם, לא הופיע בתחקיר ולא עלה בשיח הציבורי בשלוש השנים האחרונות?
מסתבר שכן.
חוק הגיוס כנשק אלקטורלי
בשיחות סגורות - ולעיתים גם פחות סגורות - אנשי ליכוד אומרים כבר זמן רב שהם מאמינים שהזיכרון של הציבור קצר. לא בהכרח הזיכרון העובדתי, אלא בעיקר הזיכרון האמוציונלי. ההנחה היא שהציבור, שבסופו של דבר ביום הבחירות הופך לציבור בוחרים, נע מאירוע לאירוע, מכותרת לכותרת ומסדר יום אחד למשנהו. ובמידה רבה, כך בדיוק עובד קמפיין פוליטי.
במשך שנים התרגל הציבור הישראלי לחיות ממשבר למשבר ומכותרת לכותרת. נתניהו הוכיח לאורך הקריירה הפוליטית שלו יכולת להעביר את סדר היום הציבורי מנושא לנושא, ובעיקר מנושאים שבהם הוא נמצא בעמדת חולשה לכאלה שבהם הוא מרגיש נוח יותר. ובישראל תמיד אפשר לחזור לביטחון. תמיד יש איום, תמיד יש סכנה מבחוץ, ואין כמעט דבר שמסוגל ללכד את הציבור הישראלי במהירות כמו איום חיצוני.
למה? משום שהרטוריקה הפומבית סביב העברת החוק נועדה, בין היתר, להדק את הגוש, להרגיע את החרדים ולשמור על הקואליציה. אבל ברגע שחוק הגיוס אינו עובר, הסוגיה נשארת פתוחה, בוערת וכואבת - ודווקא אז היא יכולה להפוך לכלי פוליטי יעיל. החרדים הופכים במידה מסוימת ל"פסולי חיתון" בעיני חלקים מגוש השינוי.
מי שירצה להקים ממשלה אחרת ולהכניס אליה את המפלגות החרדיות יצטרך להסביר לציבור איך הוא עושה זאת לאחר קמפיין שלם שנבנה סביב שוויון בנטל, גיוס חרדים ומאבק בהשתמטות. וכל הרטוריקה הזאת - על שוויון בנטל, על שירות בצה"ל, על מי משרת ומי אינו משרת, על מי נושא בנטל ומי לא - נמצאת במידה רבה בלב הקמפיין של יריבי הליכוד.
מה יקרה ביום שאחרי הבחירות, אם אותם גורמים יידרשו לשלם מחיר פוליטי גבוה כדי להכניס את החרדים לקואליציה? זו שאלה שהליכוד בהחלט מעוניין להשאיר על השולחן. מעבר לכך, עצם סוגיית השירות בצה"ל מתאימה מאוד למערכת הבחירות הנוכחית. רואים זאת גם בהרכב הרשימות ובבחירת מועמדים משוריינים: כמעט כל מפלגה חיפשה אנשים ששירתו, נלחמו, נפצעו או הגיעו עם רקע ביטחוני משמעותי.
וזה אינו מקרי. בניגוד לנושאים שנולדים בחדרי קמפיין ונעלמים ביום שאחרי הבחירות, השירות בצה"ל הוא סוגיה אמיתית שנמצאת בלב החברה הישראלית. היא כואבת, היא טעונה, והיא נוגעת כמעט בכל משפחה. לכן לליכוד בהחלט נוח שהדיון הזה יתפוס מקום משמעותי במערכת הבחירות.
הפצע שהליכוד חושש שייפתח מחדש
אל סוגיית הגיוס מצטרף מסר נוסף, ותיק בהרבה, שהליכוד משתמש בו כבר שנים: או אנחנו - הימין - או ממשלת שמאל שתקום בתמיכת המפלגות הערביות ובסופו של דבר תוביל למדינה פלסטינית. המסר הזה מופיע גם בהודעת הליכוד הנוכחית כמעט בנוסחו הקלאסי. אחרי טענות על האחריות ל-7 באוקטובר, מגיעה האזהרה שלפיה מטרת הפרסומים היא להמליך ממשלה שתיסוג מעזה, מיהודה ושומרון, מלבנון ומסוריה ותקים מדינה פלסטינית.
מבחינת הליכוד, ההיגיון ברור: אם המסר עבד בעבר, מדוע שלא יעבוד גם הפעם? אלא שכאן נכנס לתמונה 7 באוקטובר - והוא שונה מכל נושא אחר. נתניהו, אנשיו וצוות הקמפיין של הליכוד מתמודדים כאן עם מלכוד פוליטי. מצד אחד, קיימת בליכוד תפיסה בעלת היגיון אלקטורלי ברור. גורם בכיר וותיק במפלגה אמר לי, כאשר שוחחנו על המחיר הפוליטי שהליכוד והקואליציה כבר שילמו - ואולי עוד ישלמו - בעקבות 7 באוקטובר: "אנחנו מעריכים שכל מי שרצה לעזוב אותנו בגלל מה שקרה ב-7 באוקטובר, כבר עשה את זה".
זו תפיסה צינית למדי, אבל יש בה היגיון פוליטי. אלא שלצדה קיימת תזה אחרת, וגם לה יש בסיס. 7 באוקטובר אינו עוד אירוע ביטחוני. בכל פעם שהנושא עולה מחדש, עולה איתו גם שאלת האחריות: האחריות על המחיר הכבד, הקשה מנשוא, ששילמה החברה הישראלית; האחריות של הצבא ושל מערכת הביטחון - אבל גם האחריות של הממשלה ושל מי שעומד בראשה.
וזו סוגיה שנוגעת בשמאל, במרכז ובימין בעוצמה שקשה להשוות לאירועים אחרים. סבבי לחימה מסתיימים. פיגועים קשים הופכים עם הזמן לחלק מרצף האירועים. גם אירועים ביטחוניים דרמטיים נחלשים לעיתים בזיכרון הציבורי ככל שחולף הזמן, וביום הבחירות אינם בהכרח הגורם שקובע את ההצבעה. 7 באוקטובר הוא אירוע אחר. אירוע בממדים כאלה לא חוותה ישראל בהיסטוריה המודרנית שלה. מבחינת עוצמת הטראומה, עומק הפצע והחותם שהאירוע הותיר בחברה הישראלית, קשה להשוות אותו למה שקדם לו. כפי שניסח זאת אחד מבני שיחי: "זו פשוט שואה בהתגלמותה".
וזו בדיוק הנקודה שבה נכנס לתמונה הפקטור האמוציונלי. הפצע עדיין לא נסגר. הכאב לא חלף. הוא נמצא אצל חלקים עצומים מהציבור - בימין, בשמאל ובמרכז. והשאלה שמטרידה את הליכוד היא אם הכאב הזה כבר תומחר במלואו בסקרים - או שהוא עוד יכול להתפרץ מחדש בתוך הקלפי.
נקודת התורפה של נתניהו: הרגש של הרגע האחרון
כל סוקר מתחיל יודע, וכל פוליטיקאי מנוסה יודע אפילו טוב יותר, שיש לעיתים פער בין מה שאנשים אומרים בסקרים לבין מה שמתרחש אצלם בראש ובלב ברגע שבו הם מגיעים לקלפי. אדם יכול לענות במשך חודשים לאיזו מפלגה הוא מתכוון להצביע. הוא יכול להגיע לשבוע האחרון של הקמפיין כשההחלטה נראית סופית, ואפילו לערב הבחירות כשהוא משוכנע שאין לו שום התלבטות.
ואז מגיע משהו. כתבה בטלוויזיה. שיחה עם בן משפחה. טקס זיכרון. תמונה. עדות. סיפור של שורד. משפחה שכולה. סרטון. זיכרון אישי. ופתאום הכול צף מחדש. רגש כזה, גם אם הוא מתעורר ברגע האחרון, יכול לשנות החלטה. אדם יכול להיכנס מאחורי הפרגוד ולהצביע אחרת מכפי שהתכוון - ולעיתים אפילו אחרת מכפי שאמר לסוקר זמן קצר קודם לכן.
וזו בדיוק נקודת התורפה מבחינת נתניהו. הטראומה של 7 באוקטובר עמוקה ושונה מאירועים אחרים שבחלוף הזמן נחלשו בזיכרון הציבורי ולא באו לידי ביטוי משמעותי בקלפי. וזו גם אחת הסיבות שבשלבים מסוימים התקיים בקואליציה דיון ער סביב האפשרות להקדים את הבחירות כך שייערכו לפני 7 באוקטובר.
ההיגיון היה פשוט: אם הבחירות מתקיימות לפני יום השנה, אפשר להימנע מסמיכות בין ההצבעה לבין גל רגשי אדיר של טקסים, כתבות, שחזורים, עדויות, סיפורי שורדים, משפחות שכולות, סרטונים ותמונות שמחזירים את אותו בוקר אל מרכז התודעה הציבורית. מבחינה אלקטורלית, זה בדיוק מה שהליכוד אינו מעוניין בו רגע לפני פתיחת הקלפיות.
שלוש שנים הן זמן רב במונחים פוליטיים. ביחס לטראומה בעוצמה של 7 באוקטובר - הן מעט מאוד. ולכן היה בליכוד חשש ממצב שבו כל המטען הזה עולה מחדש מול הציבור, בזיכרון וברגש, בדיוק בזמן שבו ההחלטה על ההצבעה הופכת סופית. בסופו של דבר הבחירות נקבעו ל-27 באוקטובר - שלושה שבועות אחרי יום השנה.
שלושה שבועות הם נצח בקמפיין. בתוך שלושה שבועות יכול להתרחש אירוע ביטחוני חדש. יכולה לפרוץ סערה פוליטית. יכולה להופיע כותרת שתשנה את השיח. אפשר לבנות סדר יום אחר, להזיז את תשומת הלב הציבורית ולהחזיר את הקמפיין למגרשים שבהם הליכוד מרגיש נוח יותר: ביטחון, ימין ושמאל, גיוס, חרדים ומדינה פלסטינית.
ייתכן שזו גם אחת ההנחות הפוליטיות מאחורי התקווה שהאפקט של יום השנה ייחלש עד 27 באוקטובר. אבל זו רק הנחה. ייתכן שהטראומה עמוקה מכדי להיעלם בתוך שלושה שבועות. ייתכן ש-7 באוקטובר שונה מכל אירוע אחר שהפוליטיקה הישראלית למדה "לעכל" לאורך השנים.
ייתכן שהאפקט הרגשי יישאר. וייתכן שהוא ייכנס עם הבוחר אל מאחורי הפרגוד. אם זה יקרה, האפקט האמוציונלי עלול להפוך לאפקט אלקטורלי. ופה חוזרים להודעת הליכוד הארוכה מהיום. ייתכן שהסיפור החשוב בה אינו רק מה שנכתב בה, אלא עצם העובדה שהליכוד הרגיש צורך לכתוב כל כך הרבה.
תגובה כמעט סעיף-אחר-סעיף: לא הייתה התרעה; מערכת הביטחון טעתה; נתניהו עודכן רק ב-06:29; האחרים ראו את הסימנים ולא התריעו; נתניהו הוא שקיבל את ההחלטות הקשות לאחר הטבח; הוא שהוביל את הישגי המלחמה; ומנגד, מי שעוסק היום בשאלת אחריותו עושה זאת, לפי הליכוד, כחלק מניסיון להעלות ממשלת שמאל ולהקים מדינה פלסטינית.
זו אינה רק תגובה לתחקיר. זו מסגרת קמפיין שלמה. היא מבקשת להעביר את הדיון משאלה אחת - מה ידע ראש הממשלה ומהי אחריותו ל-7 באוקטובר - לשתי שאלות אחרות: מי באמת אשם במחדל, ומי אתם רוצים שינהל את ישראל ביום שאחרי הבחירות.
ולכן גם אין צורך שכל פרסום חדש יביא איתו גילוי דרמטי. די בכך שהוא מחזיר את הציבור לאותה שאלה בסיסית של אחריות. כל פעם שהשאלה הזאת חוזרת, 7 באוקטובר חוזר איתה למרכז השיח. וכל פעם שהזיכרון חוזר למרכז השיח, הוא עלול להפעיל מחדש את המטען הרגשי שהליכוד מקווה שכבר תומחר פוליטית.
זו הסיבה שעוצמת התגובה היא במידה רבה חלק מהסיפור. בליכוד אולי מאמינים שמי שהיה אמור לעזוב כבר עזב, ושעיקר המחיר האלקטורלי כבר שולם. אבל הם גם יודעים שבחירות אינן מוכרעות רק באמצעות תזוזות קבועות בין גושים. לפעמים הן מוכרעות ברגע. ובמקרה של 7 באוקטובר, הרגע הזה עלול להיות חזק יותר מכל קמפיין, מכל מסר ומכל סקר.
מבחינת נתניהו והליכוד, לכן, האיום אינו רק בפרסום כזה או אחר, וגם לא רק בשאלה אם תופיע עוד כותרת על התרעה שקיבל לכאורה. האיום האמיתי הוא שהזיכרון יהפוך לרגש, שהרגש יהפוך להחלטה - וההחלטה תהפוך, ביום הבחירות, לקול בקלפי. וזה בדיוק התרחיש שהם מבקשים למנוע.
התרעות פיקוד העורף