בפוסט שפרסמה תחת הכותרת "לעבוד עם גנץ", תיארה כשדי את המחירים האישיים הכבדים ששילמה במשך שנות עבודתה לצדו, ואת תחושת הפגיעה שנותרה עמה. "כי האמנתי. ולכן כשהוא היה הכי למטה, התייצבתי. למרות המחיר", כתבה, והבהירה כי מבחינתה, התמיכה שהעניקה לו לאורך השנים לא זכתה להדדיות כאשר היא הייתה זקוקה לה.
כשדי הזכירה כי הצטרפה לצוותו של גנץ דווקא בתקופה שבה מצבו הפוליטי היה בשפל, כשמפלגתו דשדשה סביב אחוז החסימה וחברי כנסת עזבו בזה אחר זה. "נכנסתי כשבני היה הכי למטה שאפשר. בתחתית. סביב אחוז החסימה, ח"כים עוזבים בזה אחר זה, ואני באתי. במחירים עצומים ששילמתי. בשם הטוב שלי, בכבוד שלי ושל המשפחה שלי, בפרטיות שלי. בגוף שלי, אבל בעיקר בנפש. את חלקם אני עדיין משלמת. את חלקם כמעט כולם מכירים, את החלק שלא, אולי בהמשך. ושילמתי אותם לבד".
היא אף נזכרה בהפגנת תמיכה שארגנו עבורו מחוץ לביתו, כשגנץ אמר לפעילים שהתייצבו לצדו: "זו לא גאווה להגיד היום - אני עם בני גנץ", והיא השיבה לו: "הכי גאווה".
כשדי תארה את ההקרבה האישית שנדרשה ממנה במהלך כמעט שש שנות עבודתה. "במשך כמעט שש שנים שמתי את חיי על הולד בשביל בני", כתבה. "כי ככה זה לעבוד עם גנץ. בלילות. בשבתות. בחגים. כשאת ישנה. כשאת מתקלחת. כשאת אוכלת. כשאת מבקרת את סבתא או באזכרה של סבא".
לדבריה, המחויבות לעבודתה הייתה כה מוחלטת, עד שהמשיכה לעבוד גם ממיטת בית החולים, פחות משעתיים לאחר שעברה ניתוח בבטן, ואף כאשר ישבה לצד כלבתה הגוססת מסרטן. היא סיפרה כיצד ויתרה על זוגיות, על משפחה, על חברים ובעיקר על עצמה, מתוך אמונה בשליחות ובאיש שעבורו עבדה.
"ולא חייתי. כל כך לא חייתי, עד כדי כך שלא שמתי לב עד כמה אני לא חיה, עד כמה אני משועבדת לזה, עד כמה כמעט כל מהות קיומי בעולם הפכה להיות פשוט הוא", כתבה.
אלא שלצד המסירות יוצאת הדופן שתיארה, כשדי מותחת ביקורת אישית על גנץ ועל מה שהיא מציגה כחוסר הדדיות ברגע שבו נזקקה לתמיכתו. היא אינה מפרטת מה בדיוק התרחש באותו משבר או כיצד התנהל גנץ, אך מדבריה עולה כי הפגיעה ממשיכה ללוות אותה גם שנים לאחר מכן.
למרות האכזבה, כשדי בחרה לסיים את הפוסט בנימה מורכבת: "ובכל זאת, אני מסתכלת אחורה, לא מתחרטת, ובוחרת, לפחות להיום, לזכור את הטוב. למרות שקצת קשה. ככה זה לעבוד עם גנץ".
התרעות פיקוד העורף