במשך עשרות שנים נשענה ישראל על תמיכה דו-מפלגתית רחבה, שאפשרה לה לשמר את הסיוע הביטחוני ואת שיתוף הפעולה האסטרטגי גם בתקופות של מחלוקות מדיניות בין ירושלים לוושינגטון. בשנים האחרונות נשחק הקונצנזוס הזה, בעיקר סביב המלחמה בעזה, מדיניות ישראל בגדה המערבית והיחס להתנחלויות.
ההקשחה כבר באה לידי ביטוי ביוזמות להגבלת עסקאות נשק עם ישראל, בדרישות לפיקוח הדוק יותר על השימוש בנשק אמריקני ובהצעות להטלת סנקציות על גורמים המעורבים בפעילות ההתנחלויות. חלק מהיוזמות הועלו כהצעות חקיקה ולא הפכו למדיניות מחייבת, אבל עצם קידומן בקונגרס מלמד על השחיקה בתמיכה בישראל בקרב מחוקקים דמוקרטים. הביקורת הפוליטית עלולה להוביל בהמשך להתניית סיוע, לעיכוב עסקאות נשק או להגברת הפיקוח על השימוש בציוד צבאי אמריקני.
לקונגרס יש כלים משמעותיים להשפיע על מדיניות החוץ שמוביל הנשיא, באמצעות אישור תקציבים, פיקוח על עסקאות נשק, קיום שימועים וזימון בכירים בממשל למתן הסברים. הסתמכות על הקשר עם טראמפ בלבד עלולה להתברר כטעות. ראש הממשלה ושר החוץ יידרשו לשמר את היחסים הקרובים עם הנשיא ולחדש את ערוצי ההידברות עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית. התקרבות יתרה למפלגה אחת עלולה להעמיק את הניכור מצד האחרת. גם החלטות מדיניות שיתקבלו בירושלים בניסיון לשפר את היחסים עם הדמוקרטים עלולות לעורר התנגדות בממשל הרפובליקני או בקרב השותפים לקואליציה בישראל - תלוי בהרכב הממשלה שתקום.
ברקע עומדת סוגיה אסטרטגית נוספת: הסכם הסיוע הביטחוני הרב-שנתי בין ישראל לארה"ב, שנחתם ב-2016 בהיקף של 38 מיליארד דולר לעשור, ומסתיים בשנת הכספים 2028. הממשלה החדשה תידרש להיערך להסדר ההמשך, בתקופה שבה שאלת הסיוע לישראל מעוררת מחלוקת גוברת בפוליטיקה האמריקנית. הסיוע כולל 33 מיליארד דולר במימון צבאי ו-5 מיליארד דולר להגנה מפני טילים לאורך עשר שנים, בכפוף להקצבות הקונגרס. על הפרק עומדת יכולתה של ישראל להבטיח את צורכי הביטחון שלה לשנים הבאות ולמנוע מצב שבו המחלוקות סביב מדיניותה יובילו להצבת תנאים מגבילים על הסיוע.
בהסדר הסיוע הבא יעמדו לדיון גם המשך שיתוף הפעולה בפיתוח מערכות הגנה מפני טילים, יכולתה של ישראל להצטייד בחימושים מתקדמים ושימור יתרונה הצבאי האיכותי באזור. הנכונות בקרב חלק מהמחוקקים האמריקנים להתנות מכירות נשק במדיניות ישראל עלולה להקשות על ירושלים לשמר הסכמות ביטחוניות שנחשבו במשך שנים כמעט מובנות מאליהן.
באירופה צפויה הממשלה להתמודד עם לחצים מסוג אחר, בעיקר סביב ההתנחלויות. הבנייה בשטחים, הכשרת מאחזים ואלימות מתנחלים הפכו בשנים האחרונות לנושאים מרכזיים ביחסים עם מדינות היבשת. לצד הגינויים הדיפלומטיים ננקטו צעדים נגד גורמים הקשורים לאלימות בגדה המערבית. בריטניה הטילה סנקציות על מתנחלים וארגונים המעורבים באלימות בגדה, והאיחוד האירופי אימץ אף הוא צעדים נגד גורמים המעורבים באלימות כלפי פלסטינים. החשש הוא שהצעדים יתרחבו מעבר לאישים ולארגונים מסוימים ויפגעו גם בסחר, במחקר ובשיתופי הפעולה המוסדיים עם אירופה.
האיחוד האירופי הוא אחד משותפי הסחר החשובים של ישראל, והיחסים עמו כוללים הסכמים כלכליים, שיתופי פעולה מדעיים ומסגרות מחקר וטכנולוגיה. החרפת העימות המדיני עלולה להשליך גם על תחומים אלה. החלטות אירופיות משמעותיות כפופות להליכים מוסדיים ולעיתים גם להסכמת המדינות החברות, ולכן המאבק נגדן יתנהל הן מול מוסדות האיחוד בבריסל והן מול הממשלות בבירות אירופה.
רגישות מיוחדת קיימת סביב הסכם ההתאגדות בין ישראל לאיחוד האירופי, המשמש מסגרת מרכזית ליחסים הכלכליים והמדיניים בין הצדדים. פגיעה בהסכם או בחלק מההטבות הנגזרות ממנו עלולה לגרור מחיר כלכלי ודיפלומטי משמעותי. גם תוכניות שיתוף פעולה במחקר ובחדשנות, ובראשן תוכנית Horizon Europe, הן נכס שישראל תידרש להגן עליו. השעיית הטבות במסגרת הסכם ההתאגדות והגבלת השתתפות ישראלית בתוכניות מחקר כפופות למסגרות משפטיות ולהליכי החלטה שונים, וגם ההשלכות הכלכליות שלהן אינן זהות. אם יקודמו צעדים כאלה, הממשלה תידרש לפעול מול המדינות החברות ומוסדות האיחוד כדי למנוע את אישורם או לצמצם את היקפם.
ההחלטות האלה עלולות להעמיד את ראש הממשלה בפני עימותים בתוך הקואליציה. הגבלת הבנייה או הימנעות מצעדים חד-צדדיים בגדה עשויות לסייע בהפחתת הלחץ הבינלאומי, אך לעורר התנגדות בממשלה. היענות לדרישות להרחבת ההתיישבות, לעומת זאת, עלולה להחריף את העימות עם אירופה ולפגוע במאמצים לשיקום היחסים עם ארה"ב. שותפים קואליציוניים המתנגדים להחלטות כאלה יכולים להפעיל לחץ באמצעות התנגדות בישיבות הממשלה, עיכוב חקיקה, הצבעות בכנסת או איום במשבר קואליציוני. מחלוקת על מדיניות ההתנחלויות עלולה לשבש גם את עבודת הממשלה בתחומים אחרים.
הקושי יהיה חריף במיוחד אם הדרישות הבינלאומיות יעסקו בשינוי מדיניות קיימת. הקפאת מהלכי בנייה, הגברת האכיפה נגד מאחזים בלתי חוקיים או נקיטת צעדים לחיזוק הרשות הפלסטינית עשויות להתקבל בזירה הבינלאומית כמחוות מתבקשות, אך בתוך הקואליציה הן עלולות לעורר מחלוקות עקרוניות. גם לאחר שתתקבל החלטה, ראש הממשלה יידרש להבטיח ששותפיו יאפשרו את יישומה. ככל שהרוב הקואליציוני יהיה תלוי בסיעות המתנגדות לוויתורים בזירה הפלסטינית, כך תצטמצם יכולתו לקבל החלטות שיסייעו בהפחתת הלחץ הבינלאומי.
לכך מצטרף המשבר המתמשך בתדמיתה הבינלאומית של ישראל. המלחמה בעזה, הפגיעה באזרחים וההליכים המשפטיים הבינלאומיים העמיקו את הביקורת על ישראל במדינות מערביות ובמוסדות בינלאומיים. משרד החוץ יידרש להתמודד עם ממשלות, עם דעת קהל ביקורתית, עם קמפיינים לחרם ועם יוזמות להגבלת שיתופי פעולה עם גופים ישראליים.
מאמצי ההסברה לבדם לא יוכלו לשפר את תדמיתה של ישראל. הרבה יהיה תלוי בהחלטות שתקבל הממשלה ובמציאות בשטח. על שר החוץ יהיה לחזק את הנציגויות הדיפלומטיות, לחדש קשרים שנפגעו ולפעול מול מוקדי השפעה פוליטיים וציבוריים.
הסוגיה הפלסטינית תמשיך להעיב על היחסים עם המערב. מדינות אירופה ידרשו מישראל להציג אופק מדיני, בעוד שהממשלה תידרש לקבוע את מדיניותה כלפי הרשות הפלסטינית ואת עמדתה בנוגע לעתיד רצועת עזה. שאלות השליטה האזרחית ברצועה, מנגנוני הביטחון, השיקום ומעורבות מדינות ערב יחייבו תיאום הדוק עם וושינגטון, לצד הכרעות עצמאיות בירושלים.
מחלוקת מרכזית צפויה להתעורר סביב רצונה של ישראל לשמר חופש פעולה ביטחוני ברצועה, בשעה שמדינות המעורבות במגעים על עתידה מבקשות לקדם מנגנון שלטוני ואזרחי יציב. כל הסדר עתידי יצטרך להתמודד עם שאלת מעמד חמאס, אחריות הגורמים הפלסטיניים לניהול הרצועה, מעורבותן של מדינות ערב ומנגנוני הפיקוח על כספי השיקום. כל אחת מהחלופות תעמיד את ראש הממשלה בפני מחיר ביטחוני, מדיני או פוליטי, ולעיתים בפני שלושתם.
במקביל, ראש הממשלה יידרש להתמודד עם האיום האיראני ולנהל את המערכת המודיעינית הכפופה לו. המוסד ימשיך למלא תפקיד מרכזי במעקב אחר תוכנית הגרעין האיראנית, בפעילות נגד איומים מחוץ לגבולות ישראל ובשימור קשרים חשאיים עם שירותי מודיעין זרים. השב"כ יתמודד עם איומי הטרור והאתגרים הביטחוניים בזירה הפלסטינית ובישראל. על ראש הממשלה יהיה לבסס יחסי אמון עם ראשי הארגונים, להבטיח את עצמאות הערכותיהם המקצועיות ולחזק את עבודת התיאום של המטה לביטחון לאומי.
בזירה האיראנית תעמוד בפני ראש הממשלה גם הכרעה מדינית ישירה מול וושינגטון. אם הממשל האמריקני יעדיף לקדם הסדר דיפלומטי בנושא הגרעין, ישראל תידרש לקבוע אילו מגבלות ומנגנוני פיקוח היא דורשת, כיצד היא מבקשת להתמודד עם תוכנית הטילים האיראנית ומהו חופש הפעולה שהיא מבקשת לשמר במקרה של הפרת הסדר. מחלוקת בין ירושלים לוושינגטון בשאלות האלה עלולה להשפיע על שיתוף הפעולה המודיעיני, על התיאום הביטחוני ועל יכולתה של ישראל לגייס תמיכה בינלאומית בצעדים נגד איראן. גם פעילותה של איראן באמצעות ארגונים חמושים באזור תחייב את הממשלה לשלב בין תגובה ביטחונית, תיאום עם ארה"ב ומאמץ מדיני מול מדינות האזור.
שר החוץ יידרש להתמודד גם עם שאלת מעמדו של משרדו בתוך הממשלה. במערכת שבה חלק ניכר מההחלטות המדיניות מתקבלות בלשכת ראש הממשלה, במל"ל ובערוצים ביטחוניים, יהיה עליו להבטיח שמשרד החוץ יהיה שותף לגיבוש המדיניות ולא יסתפק בהצגתה כלפי חוץ.
לשם כך יצטרך המשרד להפעיל מערך דיפלומטי מתואם, המסוגל לזהות יוזמות נגד ישראל לפני שהן מבשילות להחלטות, לקיים קשר רציף עם מחוקקים ומעצבי דעת קהל ולהציג עמדות מדיניות ברורות. ללא שיתוף מלא בתהליך קבלת ההחלטות, גם מאמץ דיפלומטי נרחב עלול להסתכם בניסיון לצמצם בדיעבד את נזקיהן של החלטות שהתקבלו בלעדיו.
בסופו של דבר, ראש הממשלה החדש יידרש להכריע בין אינטרסים שלא תמיד אפשר ליישב ביניהם. ישראל תזדקק לתמיכת ארה"ב, לשיתוף פעולה עם אירופה ולמרחב פעולה ביטחוני מול איומים אזוריים. החלטות שיסייעו לה בזירה אחת עלולות להקשות עליה באחרת. המבחן הפוליטי הקשה ביותר יגיע כאשר מהלך שנועד להבטיח את המשך הסיוע האמריקני, למנוע פגיעה ביחסים עם אירופה או לקדם הסדר בזירה הפלסטינית ייתקל בהתנגדות בתוך הממשלה. אז יצטרך ראש הממשלה להחליט עד כמה הוא מוכן לסכן את יציבות הקואליציה כדי לקדם את המדיניות שהוא סבור שנחוצה לביטחון ישראל ולמעמדה בעולם.
התרעות פיקוד העורף