אחד מחברי הכנסת מיהדות התורה התייחס השבוע, ביום השבעת הכנסת, למגעים להצטרפות לממשלה משותפת עם גוש השמאל. בן שיחו היה ח"כ מהציונות הדתית. תגיד, שאל אותו, אם בשנת 2005, ימים ספורים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות ועקירת יישובי גוש קטיף, היו אומרים לך שיש דרך אחת ויחידה לעצור את הגירוש ולמנוע אותו לתמיד - לצרף לממשלה מפלגה ערבית, היית הולך על זה או לא?
אותו ח"כ מהציונות הדתית היסס. אתה רואה, אמר לו עמיתו החרדי, כשיש דברים שחשובים לכם יותר מכל, הולכים לפשרות. מה שאתם לא מבינים הוא שמצב תלמידי הישיבה, המעצרים, עולם התורה כולו, זה הדבר הכי קריטי מבחינתנו. זו תוכנית העקירה מגוש קטיף, שאנחנו צריכים עכשיו לעצור.
דוגמה גרועה בחר אותו ח"כ. אבל ראשית צריך לומר שהלך פה בחודשים האחרונים קמפיין שקרי ואגרסיבי שהציג את החרדים כאחראיים הבלעדיים לכל חוליי החברה והצבא, שהמילואימניקים הקורסים זה בגללם, שהצבא משווע לחיילים כי הם מסרבים לבוא, וכל תופעת ההשתמטות נופלת באופן בלעדי על כתפיהם בלבד. הקמפיין הזה הפיל חללים רבים בקרב בני הציונות הדתית והמסורתיים, שהמסר שהודהד באופן כל כך מסיבי חלחל אצלם והביא לכך שהם עצמם התחילו לדבר באותה שפה. לפתח שנאה לחרדים.
חברים בקואליציה, בליכוד ובציונות הדתית הודיעו שיתנגדו לאחד החוקים המעולים שהיו מעלים משמעותית את אחוז ההשתתפות של החרדים בגיוס לצה"ל, רק בשם הזעם הקדוש שמילא אותם בחסות אותו קמפיין נבזי ומסית.
התשובה הפשוטה, שקיבלה משנה תוקף אחרי טבח שבעה באוקטובר, היא שלא מקימים ממשלה עם תומכי טרור, ולא משנה איזו מטרה אחרת זה בא לשרת. יש הרבה מצוות לקיים או מצוות לא תעשה שמהן יש להימנע. אבל יש מצוות שהן בגדר ייהרג ובל יעבור. לגביהן לא עושים שום חשבונות. ולהקים ממשלה בתמיכת אוהדי חמאס זה באופן מובהק אחד מאותם מקרים.
מי שמבחינתם חמאס הוא ארגון צדקה, זה לא עניין של סמנטיקה, זה עניין קיומי. מקומם לא בכנסת ישראל אלא בפרלמנט של סוריה או של לוב. שלא לומר מאחורי סורג ובריח. ואם בית המשפט טעה והכניס את אותם גורמים שוב ושוב לתוככי בית המחוקקים הישראלי, בעודם מייחלים בכל ליבם לתבוסת חיילי צה"ל וניצחון האויב הערבי, אין זו סיבה לתת להם לאחוז גם בהגה השלטון בממשלה. יהיה זה לא פחות ממעשה טירוף.
לא מדובר על הציבור הערבי בישראל בכללותו. מדובר על אותם אלה שמדברים בגלוי בשבח ארגוני הטרור ומזוהים עם מדינות האויב. אלה שהקדישו את ניצחונם בבחירות ל"תושבי עזה". כן, אותם רוצחים מתועבים, בוזזים ואנסים משבעה באוקטובר. אלה שמסרבים בתוקף להגיד שחמאס ארגון טרור. שמוכנים בחצי פה לגנות רצח של אזרחים "משני הצדדים", אבל לעולם לא פגיעה בחיילי צה"ל.
תהיה רוטציה?
בבחירות 2019 א', ליברמן היה חלק בלתי נפרד ממחנה הימין. כל מצביעיו אנשי ימין. הוא דיבר ימנית – נגד הערבים, בעיקר ערביי ישראל. הבטיח שבלי נאמנות אין אזרחות. קבע שרק הוא יודע לדבר ערבית. העלה את אחוז החסימה מתוך כוונה ברורה שהסיעות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה (ודחף אותן תוך כדי כך להקים לראשונה את הרשימה המשותפת), ובעיקר ישב בקואליציות ימין – מ־2009 ועד אז. אומנם גם אחרי בחירות 2015 לא מיהר להצטרף לקואליציית נתניהו, אולם בהמשך, תמורת תיק הביטחון, חבר אליה בהודיעו שעבר ניתוח להארכת הפתיל הקצר שלו.
כבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בבלוף. שליברמן לא מאמין למילה אחת שיוצאת מפיו. שכל המהלך נועד בכלל להיות כנקמה בנתניהו. החרדים הם רק האמצעי. בממשלה הקודמת, שבה שימש שר אוצר, התגלה השקר הגדול כשתמך בקלילות בחוק גיוס דרדלה, הפוך לגמרי מכל מה שהכריז ופיזר כנסות בזו אחר זו בשם אותן הכרזות חלולות.
לאנשי איזנקוט זו לא נראתה תוכנית טובה מלכתחילה. יותר כעסו על ליברמן ששלל שלילה מוחלטת ישיבה או הישענות על הח"כים מהסיעות הערביות, מאשר על שתדלנותו בחצרות הרבנים. אבל ליברמן שידר רצינות. הוא שילם מחיר על הפרת ההתחייבות הבוטה שנתן וקיפול הדגל בן העשור שהניף – ונתנו לו.
וכך הלכה והתחזקה ההערכה שליברמן בכלל לא מתכוון להביא את הסיעות החרדיות. הוא עושה זאת רק כדי שלא יואשם בטרפוד מראש של ממשלה שתדיח את נתניהו, ושהמטרה האמיתית שלו היא אחת משתיים. הראשונה היא בחירות חוזרות לאחר שהמהלך ייכשל. הסבירות לכך נמוכה, כיוון שהפלרטוט העמוק עם החרדים די שרף לו את הקמפיין הבא. המטרה השנייה היא ניסיון לסחוט את איזנקוט עד הקצה, עד הסוף, בתמורה להתקפלות מדרישתו שלא לשבת עם הערבים. יש לו אומנם רק 7 מנדטים, אבל אין ממשלה בלעדיו.
משענת קנה רצוץ
זו ממשלה שלא באמת יכולה להחזיק מעמד. הערבים לא תומכים בהארכות תקנות יו"ש, הארכת חוק האזרחות או חוקים המיטיבים עם חיילי צה"ל ומשרתי מילואים. המשענת שלהם אומנם תהיה הפעם קצת יותר רחבה מזו של ממשלת ה־61 ההיא עם רע"מ – אולם היא עדיין קנה רצוץ למדי. הזעקה הציבורית תהיה עצומה, הכעס של אחרי שבעה באוקטובר יצוף, ובסוף זה ייפול.
לפני הבחירות, כהיערכות לאפשרות שלא תהיה הכרעה, סרק מטה הליכוד את המועמדים החדשים במפלגות השונות בניסיון לסמן עריקים פוטנציאליים. כאלה שלא ישלימו עם ממשלה הנשענת על תומכי הטרור מרע"מ והרשימה המשותפת. יש כאלה. לא הרבה, אבל יש.
סדר עדיפות משובש
בניגוד לפטפטת ולקשקשת, זה לא היה נאום הסתה ולא גזענות. לא פילוג ולא שיסוי. נאום נורמטיבי שמשקף נכוחה את תחושתם של מיליונים שבאו להצביע בבחירות, חלקם הגדול למחנה שלם שפשוט הונה אותם במשך קמפיין שלם, כשטען שלא יישב עם הסיעות הערביות ולא יישען עליהן בהקמת ממשלה. לא צריך להיות ביביסט, ואפשר אפילו להתנגד עמוקות לנתניהו, כדי שרק המחשבה על כך שאנשים שתומכים בארגון שטבח, אנס, רצח ובזז את יהודי דרום הארץ יהיו חלק מממשלה בישראל.
נכון שיש כאלה שסדר העדיפויות אצלם השתבש לחלוטין. שמעדיפים את הדחת נתניהו אפילו במחיר עלייתם של תומכי טרור מובהקים, מחבלים בתחפושת, שגם אחרי שראו מה עושים אנשי האסלאם הקיצוני באירופה, ממשיכים לחשוב שיש סיכוי שבישראל זה יהיה אחרת עם אותן תפיסות רדיקליות קיצוניות מסוכנות, אבל למרבה המזל אין באמת הרבה כאלה.
ביטויים כמו "רוב העם", "67 מנדטים הכריעו נגד נתניהו", נשמעים על ידי מיעוט קיצוני שבשבילם נתניהו הוא המדד היחיד והסיבה הבלעדית לקיומם. הם הביביסטים האמיתיים. כל דבר אצלם נמדד רק על פי אבן הבוחן ששמה נתניהו. אם זה טוב לו – הם יהיו נגד, לא משנה מה. אם זה רע לו – הם יהיו בעד בכל מחיר.
בזלזול מופגן הם ביטלו כל אידיאה אחרת שנזרקה על ידי מפלגות השמאל בבחירות: גיוס חרדים, הבטחות כלכליות, אי־שיתוף פעולה עם הערבים, הבטחות ששכנעו רבים לתמוך בגוש שלהם – וקבעו שההבטחה הליבתית האחת והיחידה היא להוריד את נתניהו. בדמיון שלהם זה כנראה נכון. במציאות – הרבה פחות.
התרעות פיקוד העורף