ליברמן לא טיפש. הוא גם יודע לספור. ברור שהסטת התוכנית לכיוונים שאף אחד לא חשב עליהם בקואליציית "ברית המשרתים" נועדה למטרה אחרת. השאלה היא מהי המטרה. לסחוט את איזנקוט, להעלות את מחירו תמורת ירידה מעץ הסירוב לישיבה עם הערבים, אולי אפילו לסחוט רוטציה לראשות הממשלה על הדרך? או שהתוכנית של ליברמן גדולה יותר.
הוא בטח לא מחכה למנדט שיגיע לנתניהו. גם אז ימתין בסבלנות שהמנדט יסתיים, ויחלו שלושת השבועות שבהם הכנסת יכולה להציב מועמד מטעמה באמצעות 61 חתימות בטרם תתפזר ותלך שוב לבחירות.
או אז, סבור מי שסבור, יפציע זמנו של ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו ינצל את העובדה שאיזנקוט נכשל ויציע עצמו להרכבת ממשלה. יו"ר ישר!, שלא ירצה ללכת לבחירות נוספות, ייאלץ להסכים, וכך כל מפלגות גוש השמאל, ומי יודע, אולי במקרה כזה גם יהדות התורה. ואם צריך להישען על רע"ם - זה כבר לא יהיה אותו דבר. ליברמן יציג עצמו כאיש ימין, ככזה שינווט את הספינה בלי הלחצים של השמאלנים והערבים.
אלא שבנט גילה את התרגיל. אם ליברמן יכול - גם הוא יכול. בפגישה יזומה, שהתבשלה כבר זמן מה עם אנשי נתניהו, נפגש יו"ר ביחד עם ראש הממשלה, במקום שכולם רואים ושומעים. שעתיים וחצי נמשכה הפגישה, ועל אודותיה לא עדכן מראש איש ממחנהו. משם דילג למפגש ראשי מפלגות הגוש, שנדחה בשעה וחצי בגללו, כשהמסר היה ברור: לא רק לליברמן, גם לי, לבנט, יש אלטרנטיבות.
גם בנט לחץ על דוושת הבלם של איזנקוט וגולן והזיז את התוכנית הלא רלוונטית של ליברמן כדי לפנות דרך להצעה שלו: ממשלת אחדות כשאיזנקוט ראשון ברוטציה. הצעה דומה מאוד לזו של ליברמן ביכולת ההיתכנות שלה: שתיהן שואפות לאפס.
לא לבנט ולא לליברמן מזיז שאיזנקוט מתוסכל. שמה שלדעתו היה צריך לקחת שבועיים לכל היותר, נמרח כמו מסטיק. לא רק שהם לא סופרים אותו - כשמלבד המטרה המשותפת להדיח את נתניהו אין להם שום דבר משותף איתו - הם חושבים שהוא בובה על חוט בידי כוחות גדולים ממנו. משרתם של אדונים שלא מסוגל להוציא משפט מהפה בלי שיכתיבו לו ויקרינו לו על מסכי ענק.
אש זרה
שלא תהיה טעות. איזנקוט מודע היטב למעשיו. דעותיו מוצקות ועמדותיו ברורות. הוא שייך לשמאל העמוק, בשר מבשרם של אנשי קפלן. תומך בנסיגות ובתוכנית שתי המדינות בכל נימי נפשו. גם אם אי אפשר להוציא לפועל כרגע, תמיד יחתור לשם ויחשוב שזו הדרך הנכונה. במלחמה דרש עסקת חטופים. בזמן הממשלה הנוכחית התנגד לבנייה ב-E1. אם זה היה תלוי בו, לא היה מקים חווה אחת ביהודה ושומרון, בטח שלא מכשיר מאחז.
בעוד רבים בממשלה הנוכחית רואים ברשות הפלסטינית מרמאללה בעיה ביטחונית משמעותית, נושא שאפילו עלה לדיון בישיבת הקבינט האחרונה, הוא, איזנקוט, רואה בה את הפתרון. לא רק שאין צורך לתרגל תרחיש היפוך קנים, אלא יש לחזק את התיאום ואת הקשר עם ראשיה.
אבל למרות כל זאת, ניכרים בעלי שליטה אחרים שתפסו במושכותיו לאחרונה. משהו בסגנון השתנה. הוא תמיד תקף את נתניהו והאשים אותו בכל חוליי החברה בארץ ובעולם, כמו כל המחנה שאליו הוא משתייך, אבל דיבורו היה מתון ושקול. לא עכשיו. איזנקוט, בשל אותה השפעה חיצונית שאחזה בו, התחיל לדבר בגסות, בחריפות, על גבול ההסתה, נגד נתניהו.
הקול קול גדי, אבל הפרומטר מקרין את מעשי ידי קיצוני קפלן, בעלי הון שתרמו וערבו לו כמפלגה חדשה ללא מימון מפלגות. יועצי תקשורת ופרסומאים ששמו את כל הז'יטונים על האס שחשבו שהוא. הם עכשיו המנווטים. הם הקובעים. דבר לא יסור מרצונם לימין ושמאל. הם עכשיו בעלי הבית. איזנקוט הוא מנהיג שניטלה ממנו זכות הבחירה.
והדבר ניכר. אף שהתוכנית להשתלט על הכנסת - מינוי ועדות, יו"ר הכנסת, תחילת חקיקה תוך ניצול הרוב עם הסיעות הערביות - מתקדמת כמצופה, איזנקוט, שאוחז כרגע במנדט להקמת ממשלה, נראה כמי שכפאו שד. מהלך בכנסת חסר חיים, שפוף. חסר חשק וחסר חיות. לא יודע את נפשו.
רבים במשכן, מהצד שלו ומהצד השני, שלא הכירו אותו היטב עד כה ורגילים לראות אותו בעיקר בהופעות בתקשורת וסרטונים יזומים, השתוממו לראות מולם בחיים האמיתיים דמות כל כך שברירית, לא עמידה, ותהו אם האדם הזה שהיה רמטכ"ל צה"ל בכלל כשיר לעמוד בראשות הממשלה.
דעות מוצקות ותפיסת עולם זה טוב, זה חשוב, אבל צריך גם מינימום של יכולת ביצוע. של יכולת לעמוד בלחצים. כרגע הלחצים רק פנימיים, מה יקרה כשייאלץ לעמוד מול לחצים חיצוניים, של מדינות אויב, של מדינות ידידותיות, איך יידע לנווט בין כל אלה, כשמול שותפיו הוא מגמגם ומהסס?
וזו מציאות שליברמן ובנט לא מוכנים לקבל. את הלימון - כיבוש ראשות המחנה בידי יו"ר ישר! - יסחטו עד הסוף, עד שלא תישאר ממנו טיפה אחת שלא יחלקו ביניהם. המזל היחיד של איזנקוט זה שבסוף, בדרך זו או אחרת, זה ייגמר בממשלה. אף אחד מהם לא רוצה את נתניהו, לא יחבור אליו ולא יערוק למחנהו. ואם השניים יתעשתו ויקבלו את מבוקשם, הרכב הממשלה ברור. מה שהוא רצה מלכתחילה: רע"ם בפנים, המשותפת בחוץ. נתניהו בבית.
נתניהו ידע כי בקשתו של בנט לתדרוך ביטחוני - פחות משנועדה להתקרב אליו או לעבור צד, משמשת להצגה של בנט מול מחנהו, אבל החליט בכל זאת לזרום. לשמש תפאורה למחזה. מה אכפת לו. כל עוד יש הזדמנות לתקוע טריז, להלחיץ אותם, לתת לבנט להטריל, שיהיה. כאילו יש לו אופציות אחרות כרגע. חוץ מלהמשיך לקרוא לאחדות ולתקוף את השותפות עם הערבים, אין לנתניהו יותר מדי קלפים לשלוף, לפחות כל עוד המנדט אצל איזנקוט.
80% מהפגישה הוקדשו לנושאי ביטחון, בנוכחות ראש המל"ל והמזכיר הצבאי. 10% לקשקושים ופטפוטים, ו-10% נוספים למצב הפוליטי. בנט אמר לנתניהו שהוא מנסה לדחוף את הגוש לממשלת אחדות, אבל ברוטציה - כשהוא, נתניהו, שני, וללא המפלגות החרדיות. ראש הממשלה לא ענה לו ישירות, אלא רק שאל: אתה מוסמך מטעם הגוש כולו לסגור איתי דברים? בנט לא השיב. אם אתה רוצה, המשיך נתניהו, בוא תוביל את זה אצלך בבית, תביאו צוות מו"מ אמיתי ונתחיל לדבר.
הסקירה הביטחונית הייתה מקיפה ועניינית. בלי טריקים ובלי שטיקים. אבל המסר מאחוריה היה ברור. המצב הביטחוני רגיש ונפיץ הרבה יותר ממה שחושבים. ומי שחושב שבעת הזאת יוכל להשביע ממשלה הנשענת על הסיעות הערביות, כנראה יגלה מהר מאוד שתמיכתם היא לא יותר מכרעי תרנגולת.
לקרוא לילד בשמו
גם בעזה ינשמו לרווחה. בצה"ל כבר נערכים לתוכנית הנסיגה הגדולה ולצמצום כוחות משמעותי, כשהחלק המוחזק בידי ישראל יקטן מהותית. כך גם בלבנון ובסוריה. בשורות רעות לדרוזים במבואות החרמון הסורי, אבל מה זה המחיר שישלמו שם, לעומת הרווחה שתהיה לשאר ערביי האזור כשנתניהו וממשלתו יסתלקו ממשרדיהם.
כבר עכשיו נוהגים הח"כים הערבים כמנהג בעלי הבית, כשהשער לתפקידי מפתח נפתח עבורם לרווחה. דקות אחרי שהתמנה ליברמן ליו"ר ועדת החוץ והביטחון בתמיכתם של חברי רע"ם והרשימה המשותפת, אמר לו אחמד טיבי בחצי קריצה חצי איום מרומז: אל תשכח מי שם אותך על הכיסא הזה. מיום שלישי בלילה יש להם גם יו"ר כנסת כזה. הם המליכו אותו. ברצותם גם יפילו.
יו"ר כנסת קשה להדיח, אבל ראש ממשלה דווקא די קל. בקרוב, אולי, כך הם מקווים, יהיה להם ראש ממשלה כזה. נתון לסחיטה ואיומים תמידיים. לא רק בנושאי תקציבים, אלא גם במדיניות, בביטחון ובכל דבר שיראו לנכון.
זו לא גזענות ולא הדרה של 21% מהאוכלוסייה, כפי שטען כהנא לפני מינויו. לאוכלוסייה הערבית מגיע ייצוג כמו לכל אוכלוסייה. אבל דמוקרטיה לא יכולה להשמיד עצמה מבפנים. כמו שלכל בר דעת ברור שרוב הערבים לא מתגייסים לצה"ל מסיבה מסוימת, שדווקא אינה קשורה במקרה הזה לתורתם אומנותם, כך היה צריך להיות ברור ששיקולי ביטחון אלמנטריים גוברים על ערכים אחרים, נשגבים ככל שיהיו.
אם היו ערביי ישראל מעמידים מפלגות שזכויות הפרט בלבד בראש מעייניהן ושמים לגמרי בצד את הנושא הלאומי, ויש לא מעט כאלה בקרב האוכלוסייה עצמה, איש לא היה חושב להדיר אותם. אגב, זה בדיוק מה שהכריז מנסור עבאס, שהחליט לשתף פעולה, לראשונה, עם ממשלה ישראלית, מה שהביא גם למגעים בנושא בינו לבין נתניהו, עד שהתברר שפשוט שיקר. הוא לא שם את הנושא הלאומי בצד אפילו לא לרגע, ונותר לוחם נאמן בשירות ארגוני ההתנגדות האסלאמיים.
שנה אחרי כן אמר שוב: "אין דבר גדול יותר משהאדה למען שחרור האדמה הערבית מהכיבוש", וכן "אותם שהידים, שהכובש הישראלי רואה בהם טרוריסטים רוצחים, הם אנשים קדושים שמתו למען מולדתם". בשנת 2022, לאחר חיסול מחבלים מגדודי חללי אל-אקצא בשכם, סיים את דבריו בנאום מעל במת הכנסת במילים: "אללה ירחם על השהידים".