דה-סטה ממליצה לזוגות להתנסות בתנוחות שמאפשרות שליטה טובה יותר בעומק החדירה, כמו תנוחות שבהן בן או בת הזוג שולטים בקצב ובעומק, וכן להשתמש בחומר סיכה. עם זאת, היא מזהירה כי שימוש מוגזם בחומר סיכה עלול לגרום לתנועה מהירה או עמוקה מדי, ולכן חשוב לפעול בזהירות ובהקשבה.
מעבר לקושי הפיזי, יש גם לחץ רגשי משמעותי. התפיסה החברתית שלפיה גבר עם איבר גדול "אמור" לספק חוויה מינית יוצאת דופן יוצרת ציפייה כמעט בלתי אפשרית. לדברי דה-סטה, הלחץ הזה עלול להוביל לחרדת ביצוע, לקשיי זקפה ואף להימנעות ממין.
מיטשל מכנה זאת "פציעה אמפתית". לדבריו, מה שנראה מבחוץ כחרדת ביצוע הוא לעיתים תגובה טראומטית: הגוף מנסה למנוע פגיעה חוזרת, והחרדה מופיעה עוד לפני המגע האינטימי עצמו. אצל חלק מהגברים הדבר מוביל להימנעות, ואצל אחרים לסיום מהיר של האקט מתוך תגובת לחץ.
אחד ההיבטים המפתיעים ביותר הוא תחושת הבושה. אף שהחברה מתייחסת לאיבר גדול כיתרון, חלק מהגברים מרגישים בודדים מאוד. הם מתקשים לדבר על הפחד לפגוע במי שהם אוהבים, משום שרבים מתקשים להבין כיצד "יתרון" כזה יכול להפוך למצוקה אמיתית.
לדברי מיטשל, פריצת הדרך בטיפול מגיעה כאשר נותנים שם לחוויה: לא בעיה טכנית בלבד, אלא פצע רגשי. ברגע שהאדם מבין שהחשש שלו נובע מכאב אמיתי ולא מחולשה, קל יותר לדבר עם בן או בת הזוג ולבנות יחד תקשורת פתוחה ובטוחה יותר.
דה-סטה מדגישה כי אסור להכניס אדם עם איבר גדול לתוך סטריאוטיפ. לדבריה, כל קשר מיני טוב מתחיל בשיחה פתוחה: מה נעים, מה לא נעים, אילו תנוחות מתאימות ואילו עלולות לכאוב. כאשר יש תקשורת, סבלנות ואמפתיה, גם אתגרים פיזיים יכולים להפוך לחלק ממפגש אינטימי בטוח, יצירתי ומהנה יותר.
התרעות פיקוד העורף