הרכוש המשותף היחיד שלהם הייתה דירת המגורים. ענבר, טיפוס ריאלי, ידעה שלא משנה מי אשם בפירוק, כספי הדירה תחלקו חצי חצי. התנאים הסוציאליים שלהם די דומים, והיא לא ציפתה לדרמות. כל מה שהיא ביקשה היה קצת יציבות עבור הילדים הקטנים שלה, ושישארו בדירה עוד שנתיים שלוש לפני שמוכרים אותה. זה מספיק זמן כדי לתת להם להסתגל. אבל לבועז היו תוכניות אחרות. הוא רצה את הכסף כאן ועכשיו, והוויכוח הזה יכול להפוך לקרב משפטי מכוער.
ענבר החליטה ללכת על מהלך אסטרטגי משלה. מכיוון שבועז יוזם הגירושין, היא תבעה את הכתובה שלה. המטרה האמיתית לא הייתה הכסף שלו, אלא לייצר מנוף של לחץ במשא ומתן. שיבוא לקראתה בעניין הדירה, והיא תוותר על הכתובה. ככל שיתעקש, היא תיקח בשמחה את כספי הכתובה.
עורכת הדין של ענבר ניפצה לה מעט את האשליה הזאת. בבית הדין הרבני לא בהכרח ימהרו לקבוע לו תשלום של כתובה - בטח לא באופן אוטומטי. לעומת זאת, אם תהיה לה הוכחה של בגידה, זה לא ישאיר לרבנים הרבה ברירה.
ענבר הייתה משוכנעת שבועז בוגד בה מזה שנים, אבל מעולם לא היה לה אינטרס לבדוק את זה. ועכשיו, כשההוכחה הזאת הפכה למרכיב קריטי במאבק לקורת גג לילדים, בועז פתאום הפך לזהיר במיוחד והחל לבלות יותר זמן בבית. בשלב הזה היא פנתה אליי, בתקווה שנמצא אותו עם מישהי במהלך שעות העבודה שלו.
התחלתי במעקב אחריו, אבל בועז לא הראה שום סממן שיכול להעיד על קשר אחר. בהחלט יתכן שהוא קיבל תדרוך קפדני מעורך הדין שלו. באחד ימי המעקב הוא יצא מוקדם מהעבודה ונסע לבני ברק. נדרכתי. הוא החנה את הרכב בכתובת כלשהיא, ומשם הלך מספר רחובות עד שנעלם בתוך בניין. לענבר לא היה מושג מה זאת הכתובת הזאת. אלא שבועז לא נשאר שם זמן רב והתברר שהאיש הלך לבקר רב מקומי כדי לקבל קמיע וברכה להמשך חייו.
"אז לדעתך הוא החנה רחוק כל כך?", שאלתי את ענבר. מסתבר שיש לו קטע כזה. אוהב להחנות רחוק וללכת ברגל. המלצתי לה לעצור את הפעילות בשלב זה לאחר שמספר ימים לא הניבו לנו שום תוצאה.
חלפו שבועיים. במוצ"ש אחד הטלפון שלי צלצל וענבר הייתה על הקו. נסערת. בועז יצא מהבית בפתאומיות. באינסטינקט של שנייה היא צעקה לבת הגדולה שתשמור על הקטנים, קפצה לרכב שלה ועקבה אחריו בעצמה. החושך והכבישים הפנויים שיחקו לטובתה והיא הצליחה לשמור על טווח בטוח מבלי להיחשף עד שהגיעה לרמת השרון. שם, באחד הרחובות הצדדיים, היא נתקעה ברמזור אדום והוא הצליח לחלוף באור ירוק. "סאם, מה עושים?" שאלה בטלפון "אני ככה ממנו ובטוח משהו קורה הלילה".
עשרים דקות מאוחר יותר כבר הייתי בצומת שלה. אני מכיר היטב את הסמטאות של המקום. אחרי סריקה שיטתית מצאתי את הרכב שלו. לקחתי בחשבון את ההרגל שלו להחנות רחוק, אז תיארתי לעצמי שהוא לא נמצא ברדיוס הקרוב למכונית. הזעקתי שני חוקרים נוספים ופרשנו תצפית רחבה ככל שניתן על האזור. בשתיים לפנות בוקר, ראינו אותו מגיח. הוא יצא ממתחם של שלושה בנייני מגורים עם עשרות דיירים ומאות חלונות. בלתי אפשרי יהיה לדעת באיזה דירה הוא ביקר.
ענבר הייתה מיואשת. הדיון שלה ברבנות נקבע למספר ימים מאוחר יותר ואין לה כלום ביד. בלי שהיא בכלל ידעה על כך מראש, במקצוע כמו שלי לא סומכים רק על עבודת שטח, אלא עושים מה שאפשר להשלים את החסר.
בבקר למחרת נסעתי שוב למתחם הבניינים. רשמתי לעצמי את כל שמות המשפחה של הדיירים. חזרתי למשרד והתחלתי לסנן. הורדתי משפחות, גברים ונשים שלא התאימו בגיל. מתוך הרשימה המצומצמת שנשארה, סרקתי את הרשתות החברתיות. אחרי מספר שעות של אלימינציה והצלבת מידע, מצאתי מישהי מתאימה שמתגוררת במתחם ויש בינה לבין בועז אינטראקציה אינטרנטית. בועז מסמן לה לייקים מדי פעם על תגובות. לא הייתה לי וודאות, ובטח לא הוכחה. אבל היה לי שם, כתובת ודירה. היה לי מספר בשביל לספר סיפור.
הכנתי לעורכת הדין של ענבר מסמך מפורט עם מידע כללי. ביום הדיון, עורכת הדין של ענבר הטילה את הפצצה. היא נקבה בשמה המלא של הבחורה מרמת השרון, בכתובת המדויקת שלה, והודיעה לדיינים בקור רוח "את הראיות נציג בשלב ההוכחות".
הצד של בועז נכנס להלם. לא היה לו מושג מה צולם ומה לא, אבל הביטחון המוחלט שבו נמסרו הפרטים המזהים של המאהבת שלו היכה בו. חוסר הוודאות, והחשש שאולי יפסקו לו שתלום של כתובה עשו את שלהם. עוד באותו שבוע הוא חתם על הסכם שמקבל את תנאיה של ענבר. חודש לאחר מכן, ענבר כבר הייתה אישה גרושה ומשוחררת. לא תמיד חייבים הוכחות בשביל לחרוץ דין.
התרעות פיקוד העורף