"מה שבאמת אירוני", פתח בני את הסיפור שלו, "זה שמהרגע הראשון הייתה לי תחושת בטן רעה לגביה".
אלא שהיה שם משהו נוסף, שהוא הבחין בו רק מאוחר יותר. הייתה שם עוינות שרחשה מתחת לפני השטח. על פניו היא הייתה עובדת חרוצה, אך מאז הגעתה משהו באווירה במשרד השתנה.
שגיאות תפעוליות מוזרות החלו להופיע, סטטיסטיקת המכירות צנחה באחוזים בודדים, ואי-שקט כלשהו ריחף במסדרונות.
כששאלתי אותו בצורה ישירה אם הוא לא חיבר את הנקודות קודם, בני השפיל את עיניו והתוודה: "היה לי רומן עם מזכירה במשרד, והיא נכנסה ממני להריון. הייתי עסוק מדי כדי לראות או לטפל בזה".
הרומן החל כסטוץ חטוף במשרד והפך לקשר קבוע. בני דאג לפנק אותה בארוחות צהריים, לקח אותה איתו לכנסים, והם אפילו עשו סוף שבוע אחד בחו"ל.
כשהודיעה לו על ההריון, היא הרגיעה אותו שתבצע הפלה, וכך גם היה. אלא שליז התחברה די בקלות עם אותה מזכירה, ופענחה את התמונה כולה.
"לפני שלושה ימים", המשיך בני, "ליז נכנסה אליי למשרד".
לדבריה, היא חששה שעומדים לפטר אותה, והיא די הבהירה שלא תלך בשקט אם זה יקרה.
"יש לי פוליסת ביטוח", אמרה ושלפה את טופס השחרור מהמקום שבו בוצעה ההפלה. "אני גם יודעת מאיזה חשבון בנק שלך זה ירד", המשיכה, "ויש לי עוד הוכחות אם צריך".
בני החל להתווכח, אבל ליז לא נבהלה. הוא ניסה מספר פעמים להסביר לה שמעולם לא הייתה לו כל כוונה להיפטר ממנה.
"אם ככה, אני רוצה 50,000 שקל. כשתשלם, אני עפה מפה".
בני נותר המום. היא העמידה לו אולטימטום קצר מאוד.
הוא הבין שאשתו, המעמד שלו והקריירה עומדים על פי תהום. ברגע הראשון הוא שקל לשלם לה, אבל הפחד שזו תהיה רק יריית פתיחה לסחיטה מתמשכת מנע זאת ממנו.
עורך הדין שלו ייעץ לו להקליט אותה, כדי שלכל הפחות יהיו בידיו ראיות על סחיטה באיומים, אך בני פשוט היה לחוץ מדי כדי לתפעל מכשיר הקלטה.
הבטתי בו. מדהים איך אדם שמנהל עשרות עובדים ומזיז הרים בעסקים מרגיש חסר אונים מול כפתור הקלטה בכיס.
למחרת נפגשתי עם בני בחניון התת-קרקעי. הראיתי לו את הציוד שהכנתי עבורו.
"אתה לא צריך לעשות כלום, רק לחזור בפניה על מה שסיכמנו", אמרתי, הפעלתי בעצמי את הציוד ושלחתי אותו למעלה, חזרה למשרדים.
בני ביצע את חלקו בדייקנות. הוא נכנס למשרדה של ליז ואמר לה:
"החלטתי לא לשלם לך".
ליז הפגינה תמימות.
"אני לא מבינה על מה אתה מדבר".
בדיעבד הבנתי ממנו שמהלחץ הוא פשוט ליטף את בית החזה שלו, היכן שממוקם המכשיר.
בני אמר שהוא מדבר על הכסף שהיא דורשת.
ליז פנתה לדלת כאילו עמדה לצאת, ופתאום הסתובבה ושלחה יד ארוכה ונגעה בחזה שלו.
בני ניסה להתרחק, והיא אמרה בקור רוח:
"אם אתה רוצה לשמוע מה יש לי לומר, אל תתנגד".
היא שלפה את מכשיר ההקלטה וסגרה אותו.
"באמת בני?! לשחק איתי משחקים?" אמרה בחצי גיחוך. "אני יותר חכמה מזה. 50,000 שקל. עד מחר או שחצי מהמציאות שאתה מכיר מתעופפת מהחלון".
בני ירד לחניון. המבט שלו הסגיר את הכישלון.
"אמרתי לך שזה שקוף מדי", אמר בייאוש. "היא עלתה על זה תוך שנייה. אין לי אופציות יותר. אני אהיה חייב לשלם".
ניגשתי אליו ופתחתי את ז'קט החליפה שלו. שלפתי מהכיס הפנימי עט יוקרתי למראה, ולחצתי על הלחצן הכסוף כדי להפסיק את ההקלטה.
"הכול בסדר", הראיתי לו את העט שהוא לא הכיר. "הייתי חייב לשים לך משהו קטן לגיבוי. חששתי כמוך שהלחץ שלך יסגיר את המהלך".
למחרת בבוקר ליז קיבלה זימון לחדר הישיבות. בני חיכה שם עם עורך הדין שלו, והשמיעו לה את ההקלטה.
"יש שתי דרכים לסיים את הסאגה הזאת", אמר לה עורך הדין. "האחת, שכל אחד יכאיב לשני, והשנייה, שזה ייעלם בשקט כמו שזה התחיל".
ליז בחרה להגיש מכתב התפטרות.
לבני לא הוקל באמת. הוא ידע שבכל רגע נתון ליז יכולה להרוס לו את החיים, אפילו רק בשביל הנקמה, וההקלטה שלו של סחיטה באיומים לא יכולה לתפוס נגדה לנצח.
יש תקופה קצרה של השתהות, אבל בתכל'ס לא באמת הייתה לו ברירה.
זה המחיר הלא פשוט שהוא צריך לשלם על המעשים שלו.
התרעות פיקוד העורף