בראיון למעריב, אושקוב סיפר כי הוא הרגיש שונה בילדותו משאר חבריו וכי הוא תמיד היה ילד ביישן, גם בגלל המחלה וגם פשוט בגלל מי שהוא. לקראת גיוסו לצה"ל, אושקוב התבשר כי הוא קיבל פטור משירות חובה עקב התסמונת, אך הוא סירב לקבל זאת כעובדה. הוא נלחם על מנת להתגייס לצה"ל ולמלא את חובתו כמו כל שאר בני גילו, כיוון שלדבריו "אין סיבה שכל אחד שרוצה לא יקבל את הזכות להוכיח לעצמו, שכמו בן אדם, גם הוא יכול להתגייס".
בעקבות המחלה, אושקוב סיפר כי הוא מתבייש בדרך כלל לדבר מול מצלמות, לכן, לפני הראיון שערך עם דובר צה"ל הוא נאלץ לעשות חזרות ולבדוק כיצד הוא נשמע. עם זאת לדבריו, ברגע שהמצלמה נדלקה, כל הלחץ עלה בחזרה והטיקים "החלו להשתגע". במקרים כאלו, שהתנועות מתחילות להיות חדות, אושקוב יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי להירגע, על אף שהן בלתי רצוניות. "אין לי ממש שליטה על התנועה, אבל אני יודע כיצד לנשום נשימות עמוקות ומשתדל שלא לאפק בכוח את עצמי, כיוון שאחר כך התנועות מגיעות חדות אפילו יותר", הוא סיפר.
גם מבחינה חברתית, בבסיס תל נוף, החיילים מקבלים את אושקוב כפי שהוא ואף עוזרים לו בכל מה שצריך. "לא אכפת להם מי אני או מה יש לי, אם אני בן אדם טוב אז אנשים מקבלים אותי, בדיוק כמו כל בן אדם אחר שמגיע והוא פחות יודע את העבודה", הוא אמר. אושקוב גם הדגיש כי כל אדם עם תסמונת טורט שרוצה להתגייס אבל חושש צריך ללכת על זה, כי אם אדם יגיד לעצמו שהוא לא יכול אז הוא גורם לעצמו להיחשב כנכה. בסוף הראיון, אושקוב סיכם: "כל אחד שרוצה משהו צריך לעשות עבורו צעדים קשים. כל אחד בסוף יכול לגלות על עצמו משהו, ובמבט לאחור אני תמיד אומר לעצמי שזה לא היה כל כך נורא".
התרעות פיקוד העורף