"לצערנו ההנהלה הבכירה מתגלה באפסיותה ובהתקפלות שלהם, ובמקום לחתוך את זה הם רק נותנים לכך להמשיך להתפתח", אמרה בפתח השיחה. "הם ניהלו איתם משא ומתן ארוך שהתפוצץ מצד הסטודנטים, והנשיאות הציבה אולטימטום ועוד אולטימטום. הם החליטו שמתחילים להשהות סטודנטים שמקימים מאהלים, ובתגובה הם שברו חלונות, התבצרו בפנים ונעלו את כל הכניסות. הם שולטים בקמפוס, אני אומרת את זה בצער ובבושה, אבל זו האמת".
"זה לא שהדרג הבכיר אנטישמי, גם רוב עובדי העירייה יהודים, אבל יש פה שאלה מה הסיבה לעצור את הסטודנטים", המשיכה לובנון. "עד הפריצה למבנה הם כל הזמן טענו שהם לא אלימים, הקריאות שלהם מאוד אלימות וקוראות להשמדת ישראל בצורות שונות, אבל יש פה חופש ביטוי וזה חוקי. לכן הדיון כולו סביב הקמפוס הפסיק להיות על התוכן, אלא על הזכות למחאה ועל זה שאסור להפריע לסטודנטים לעשות מחאה.
"אני חושבת שצריך היה לגדוע את זה, ושחופש ביטוי לא נותן חופש לפגוע בביטחון ובחופש התנועה", הוסיפה. "יש לי ילד בן 3 בגן של קולומביה, הפסיקו לקחת את הילדים לגני שעשועים, החיים שלנו הפכו להיות הזויים לחלוטין. הדיון פה הוא לא על ישראל והפלסטינים, אלא על זכות המחאה".
עוד אמרה, כי "אם נשיאת האוניברסיטה תחליט להגיד למשטרה להיכנס ולפנות אותם, המשטרה תעשה את זה בכוח, אך היא לא מקבלת את ההחלטה הזו. זה מנוהל בצורה ממש גרועה, ניכר שהם ממש בשוק. אנחנו גרים במגורים של האוניברסיטה, כל החיים שלנו סביב הקמפוס".
לדבריה, "יש הבדל בין הישראלים לאמריקאים היהודים. קשה מאוד לשבור ישראלים, ואנחנו לא מפחדים כל כך בקלות. אני מסתובבת רק עם תמונות חטופים ודגל ישראל, אבל אני לא בחוויית פחד. זה כן מאוד לא נעים וזהו הפכה להיות סביבה עוינת ומאיימת לחיות בה. לפעמים עולות לי דמעות ברחוב מהתוכן שאני שומעת. זה המון שטוף מוח ומוסת, הם לא יודעים על מה הם מדברים. בקושי יש שם מוסלמים. רובם אמריקאים. ההפגנות בתוך הקמפוס, אין בהן כמעט פלסטינים".
התרעות פיקוד העורף