היא ושתי אחיותיה ועוד רבים שהן לא מכירות, נדחסו יחדיו בצריפים קטנים בתפילת יום כיפור. באותו רגע הבטיחה אברט שאמה ואחיה וצעירים רבים כל כך לא ימותו לשווא. אם היא תצליח לשרוד, היא תשתף את הסיפור הזה עם העולם, עבור אלה שלא יכולים לספר אותו בעצמם.
ב־1944, הנאצים פלשו להונגריה וכבשו עיירות ברחבי המדינה, כולל בוניהאד. חיילים הטילו עוצר על התושבים והחרימו כל דבר בעל ערך. ב־15 במאי, בהתראה של שעה בלבד, שוטרים הונגרים, עם אקדחים שלופים, אילצו את התושבים היהודים של העיירה להיכנס לגטו. ״חשבנו שאנחנו הולכים לכמה ימים, לכמה שבועות לכל היותר״, כתבה גברת אברט בספרה. ״לא היה לנו מושג שלעולם לא נחזור״.
שבועות חלפו ולילי ומשפחתה חיו בתנאים צפופים ועבדו בניכוש שדות. ואז, ביולי 1944, הקצינים אילצו את כל היהודים בגטו לעלות על קרונות בקר, דחוסים יחד באוויר מצחין, עם שני דליים בכל קרון – אחד למים, ואחד לשימוש כשירותים. הם היו בין כ־440,000 יהודים שגורשו מהונגריה בין ה־15 במאי ל־9 ביולי באותה שנה, כשהרוב נשלחו לאושוויץ־בירקנאו.
לאחר שהרכבת שנשאה את משפחת אברט הגיעה לאושוויץ, חיילים גררו משם את אלה שהיו חלשים מדי מכדי לזוז. השאר הסתדרו בשורה, ואמה של לילי, מלווה בשניים מאחיה הצעירים, בלה וברטה, נשלחו שמאלה. לילי ושתי אחיותיה האחרות נשלחו ימינה. עשן עלה מארובה גדולה במרחק, וללילי נאמר שבני משפחתה נהרגו בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום. המציאות נראתה בלתי ניתנת להבנה.
״אושוויץ היה באמת מפעל הריגה – אנחנו היינו הדלק״, אמרה אברט בראיון משנת 2014 עם קרן יום הזיכרון לשואה. באוקטובר 1944, לילי ואחיותיה ששרדו נשלחו לאלטנבורג, בגרמניה, תת־מחנה של בוכנוואלד שפעל כמפעל תחמושת.
כשגרמניה עמדה על סף כניעה באפריל 1945, הנאצים שלחו את לילי, שתי אחיותיה ויותר מ־2,000 אחרים מהמחנה לצעדת מוות, אך בעוד כוחות אמריקאים החלו להפציץ את האזור, הנאצים נמלטו, מה שאפשר לבעלות הברית להציל אותם. מאוחר יותר, בשנת 1956, אברט התאחדה עם אחיה, אימי, שנשלח מהגטו למחנה עבודה.
באמצע שנות ה־60 המשפחה עברה ללונדון. שם, לילי אברט הצטרפה לקבוצת תמיכה לניצולים והחלה להעלות על כתב את זיכרונותיה. ב־1992, היא התבקשה על ידי מומחה לטראומה לדבר בכנס חינוכי על השואה, שם לילי סיפרה לקהל על חוויותיה במחנה. לאחר מכן, היא חשה דחיפות לשתף את סיפורה אף יותר.
היא עזרה להקים את מרכז ניצולי השואה וכן ארגון אחות שסיפק טיפול לניצולים הזקוקים לכך. היא דיברה בבתי ספר ובפרלמנט, ובשנת 2015 אברט זכתה במדליית האימפריה הבריטית על מאמציה בחינוך ומודעות לשואה. בשנת 2023, היא מונתה לחברה במסדר הבריטי על ידי המלך צ'רלס עבור שירותיה בחינוך השואה.
ב־5 ביולי 2020, נינה דב פורמן פרסם ציוץ קצר, עם תמונה של פתק שחייל כתב ללילי כאשר שוחררה מהגטו. מוזיאון אושוויץ צייץ מחדש את הפוסט, שזכה ליותר ממיליון צפיות. הפוסט גם משך את תשומת לבו של מישהו שהכיר את החייל, ולמרות שהוא נפטר, ילדיו ארגנו שיחת זום כדי לפגוש את לילי. אז, היא והנין שלה החלו לחשוב על שימוש ברשתות חברתיות כדי להפיץ עוד יותר את סיפורה.
בפברואר 2021, דב יצר חשבון טיקטוק משותף תחת שמותיהם, כדי לפרסם סרטונים של הרהוריה על השואה והישגיה, כמו הפעם ב־2022 כשהמלך צ'רלס, אז הנסיך מוויילס, חשף דיוקן שלה בארמון בקינגהם.
החשבון גם כלל מחנכים שדנו באנטישמיות וחגגו את חיי היומיום היהודיים. המטרה של חשבון הטיקטוק, אמר אז דב פורמן בראיון עם ה"ניו יורק טיימס״, הייתה לא רק לשתף את עברה של לילי ולשמור על סיפוריה על השואה בחיים, אלא גם להראות שהיא המשיכה לבנות משפחה ולחיות חיים נורמליים.
״היא הבינה שאנשים ילמדו ממנה, ואנשים יהפכו לעדים שלה״, אמר פורמן. ככל שלילי חשפה יותר בפומבי את הזוועות שהיא הייתה עדה להן, כך היא הבינה יותר את הערך של שיתוף סיפורה. ״אני מדברת למען עצמי, ואני מדברת גם עבור אלה שאהבתי שלא שרדו״, היא כתבה באוטוביוגרפיה שלה ״הבטחתה של לילי״. ״ועבור כל המיליונים של אנשים שמעולם לא הכרתי שמתו איתם, בכל רחבי אירופה, אני רוצה שהעולם לעולם לא ישכח את הפשע הנורא הזה נגד האנושות״.
כשעולמה של לילי התהפך והפך למנוכר במחנה אושוויץ, היא נאחזה בתליון קטן שהזכיר לה את החיים של לפני המלחמה – תליון מלאך קטן שהעניקה לה אמה כשהייתה ילדה. בעודה בגטו, אחיה אימי הסתיר את הפריט ואת העגילים והטבעות של אמם בעקב נעל שלילי אברט לבשה אז במחנה.
כשהעקב התבלה, היא הסתירה את התכשיטים במנת הלחם היומית שלה, תוך סיכון חייה. היא ענדה את התליון לשארית חייה. ״לא רק אני שרדתי״, היא אמרה לטיימס ב־2018, ״אלא גם התכשיטים שלי, שלא רצו שאשמור, שרדו איתי״.
התרעות פיקוד העורף