משהו מאוד מעניין קורה בלבנון בימים אלו. דווקא עכשיו כשלבנון נמצאת במלחמה, אזרחיה מפונים, כפרים בתחומה מופצצים וחלק משטחה נכבש (זמנית) ע"י ישראל, עלו האג"ח הדולריות של המדינה הלבנונית ב-40% בשבועיים האחרונים.
לא לחינם נאמר "זו הכלכלה, טמבל" – ניתן להעריך בזהירות כי המשקיעים בלבנון מביטים קדימה, ולראשונה מביעים באמצעות השקעותיהם תקווה להיחלשות דרמטית של האחיזה של חזבאללה ואיראן בלבנון, בציפייה ליציאה מהמשבר הכלכלי הגדול אליו נקלעה לבנון.
המשמעות ברורה – האינטרס הכלכלי של לבנון זהה לזה הישראלי – שחרורה של לבנון מאחיזתם החונקת של חזבאללה ושל איראן. המהלך הישראלי אמור ליצור הזדמנויות כלכליות חסרות תקדים כתוצאה משינוי היסטורי ודרמטי של מערכת היחסים עם לבנון ועם המדינות הסוניות המתונות שמעוניינות להחליש את ציר ההתנגדות השיעי.
האינדיקטור הכלכלי הזה פותח פתח לדיון רחב הרבה יותר באשר לעתידה של "הפנינה של המזרח התיכון" וכיצד ישראל יכולה הן לסייע בעניין והן להוסיף ולוודא ביום שאחרי שאיראן וחיזבאללה אינם עוד ברי שיקום בלבנון.
התובנה העיקרית לאור הדברים צריכה להיות - לבנון, בניגוד גמור לרצועת עזה, היא נייר הלקמוס של המציאות האזורית החדשה והסדר האזורי החדש, והיא אבן הראשה לעתיד האזור.
כיצד אני מניח זאת? פשוט – כיום, בעוד ישראל מתמרנת בדרום הרחוק, מתחולל קרב איתנים מדיני בין איראן לבין ארה"ב באשר לגורלה של לבנון- ארה"ב (וצרפת) מנסות לנצל את המצב, לשחרר את החסמים הפוליטיים שיצר חזבאללה ולמנות נשיא חדש ללבנון (המשרה כרגע אינה מאוישת) שיהיה הצומת הקריטי להתווית הסדר הלבנוני החדש, ואילו איראן מנסה לשמר את כוחו הפוליטי של חזבאללה ואת השפעתו (וגם את כוחו הצבאי) ולמנוע כל שינוי במצב המדיני והפוליטי הקיים במדינה.
ולפיכך, אל לנו להתבסס בתמרון הקרקעי באחת מפינותיה הרחוקות של המדינה הלבנונית ולהתמוגג מהישגיו. מדובר במאמץ צבאי טקטי התורם רבות להחזרתם של תושבי הצפון הביתה, אבל, במתכונתו הנוכחית, אינו תורם כמעט דבר למציאות האסטרטגית החדשה באזור שכולנו שואפים לראות. המאמץ הצבאי צריך להיות מכוון גם כדי ליצור תנאים אסטרטגיים לסדר החדש, תנאים שבהם תוכל לבנון להתפתח מחדש בכיוון שהיא תבחר בו ובסיוע של מדינות המערב ומדינות המפרץ הסוניות, ובמקביל שתישמר לישראל יכולת השפעה להסרת איומים מתפתחים משטחה ביום שאחרי. אלו צריכות להיות מטרות העל החדשות של המלחמה בחזית הצפונית, והגיע הזמן לשנותן גם באופן רשמי.
במובן הזה, כל דקה שישראל אינה פועלת נגד מטרות במרכז העצבים הפוליטי, הצבאי והכלכלי של לבנון (העיר בירות וסביבתה), אינה משרתת את מטרות העל הללו ואינה משפיעה אסטרטגית על היום שאחרי.
נהפוך הוא - הדבר יוצר ואקום משמעותי אותו ממלאים איראן וחיזבאללה בריש גלי: ביקורים דיפלומטיים של בכירים איראניים (שר החוץ, יו"ר הפרלמנט האיראני) שמטרתם להשפיע (ומן הסתם גם לאיים) על בכירי המערכת הפוליטית הלבנונית ובראשם נג'יב מיקאתי ראש הממשלה ולהעניק משקל נגד למאמציה של ארה"ב.
האקום מתמלא גם במובן הצבאי - קצינים בכירים במשמרות המהפכה האיראניים תופסים את מקומם של בכירי חזבאללה שנהרגו/נוטרלו ומארגנים מחדש את מרכזי העצבים של הארגון ואת יכולותיו. עדות מוצקה לכך ניתנת בירי הטילים, הרקטות והכטב"מים של הימים האחרונים המציגה יכולת ירי מתואמת (מטחים), הארכת טווחי הירי, ניסיון לכוון למטרות ספציפיות ועוד וניכר כי העסק חזר להיות מנוהל (אמנם עם יכולות מופחתות – אך שיוריות גבוהות יחסית).
ועדיין, גם לאחר הפיכת המאמץ הצבאי הישראלי לאסטרטגי, בלבנון לא תהיה לו משמעות ללא התחלה, כבר כעת במקביל, של מאמץ מדיני/רגל מדינית
המטרה: למנוע מגורמים חיצוניים שונים לקבוע את הסדר החדש בלבנון ולכפות על ישראל סוג של פתרון ארוך טווח שאינו תואם בהכרח את האינטרסים במציאות אזורית חדשה. בגורמים חיצוניים כוונתי הן לאיראן והן לצרפת (שבימים האחרונים נשיאה התבטא באופן לא אוהד במיוחד לישראל כאילו לא מבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו בזכות ישראל להגדיל את מרחב ההשפעה שלו ואת יכולתו להשפיע בכיוון חיובי).
בשורה התחתונה, לבנון היא זירת המלחמה כולה בזעיר אנפין והקרב שמתנהל בה, כבר בימים אלו, בין ציר ההתנגדות האיראני שיעי לבין הציר הסוני-מערבי הוא קרב איתנים, שהמאמץ הצבאי לבדו לא יוכל להכריעו (גם אם מהווה מנוף חזק להשפעה עליו). לכן, על ישראל לשרטט כבר מעתה עקרונות למצב הרצוי מדינית שאליו היא שואפת להגיע (כדוגמת העקרונות ששרטטתי לעיל), לרתום את ארה"ב ואת מדינות המפרץ והסכמי אברהם, ובמקביל לא לוותר על החלקים האסטרטגיים של המאמץ הצבאי שיהוו מנוף וזרז לסדר החדש וגם יסכלו חלק מהניסיונות האיראניים לנצח בזירה הזו.
המכנה המשותף בין הגורמים המתונים בלבנון, לישראל, לארה"ב ולחלק ממדינות אירופה, לעולם המוסלמי סוני ולחברות ובכירים בכלכלה העולמית הוא עצום, ולראשונה גם נוצרה הזדמנות (בהרבה משאבים ישראלים ומאמץ צבאי ישראלי) לממשו.
מקבלי ההחלטות: פונה אליכם - יש הרבה עבודה - אפשר לצאת לדרך.
התרעות פיקוד העורף