בערוץ הלבנוני, לעומת זאת, מתגלים קשיים רבים. הנהגת חיזבאללה מסרבת להתפרק מן הנשק, כפי שמצופה ממנה, והסכם הגבולות המקווה עם ישראל תקוע. ממשלת לבנון, למרות הקשיחות חסרת התקדים שהיא מגלה כלפי התנועה השיעית, מסרבת להשתמש נגדה בכוח צבאי, מחשש להידרדרות למלחמת אזרחים.
הם חייבים לנו טובה
בשבת הופיע ברק ב"פורום מנאמה" בבירת בחריין. זו ועידה לענייני ביטחון ומדינאות המתכנסת פעם בשנה. במשך יותר משעה הוא דיבר מול המצלמות על ערוץ השיחות הלבנוני והסורי. הוא עשה כן בפירוט ובעניין. השליח האמריקאי גילה כי ארצו איננה תומכת בהפעלת כוח על חיזבאללה ולכן לא תעשה זאת בעצמה, כפי שמקווים רבים בישראל ובלבנון. "הרעיון איננו מעשי", הוא פסק והסביר כי חיזבאללה היא גוף פוליטי, ופירוקה בכוח עלול לדרדר את לבנון למלחמת אזרחים.
אחר כך המשיך: "לבנון מדינה כושלת. אין בנק מרכזי מתפקד. מערכת הבנקאות קרסה. ריאד סלאמה, נגיד הבנק המרכזי, מבוקש על פלילים במדינות רבות באירופה. יש כ־60 מיליארד דולר שנעלמו ממערכת הבנקאות הלבנונית. יש עוד כ־75 מיליארד דולר, אם נחשיב 50 מיליארד דולר באיגרות חוב ביורו, ועוד ריבית. כך שסך החוב הממשלתי הלבנוני הוא כ־130 מיליארד דולר. הממשלה מסרבת לבצע הערכת פערים.
היא מסרבת לעבוד עם הבנק העולמי, ומסרבת לעבוד עם קרן המטבע הבינלאומית. חברת החשמל הלבנונית, כמו הבנק המרכזי, פשטה רגל. אין חשמל. אם אתה רוצה חשמל – אתה צריך גנרטור פרטי. אם אתה רוצה מים – אתה צריך מערכת מים פרטית. אם אתה רוצה חינוך – אתה צריך לשלם עליו בעצמך".
אז מיהי בעצם המדינה? שאל הדיפלומט האמריקאי וגם ענה: "המדינה היא חיזבאללה. בדרום לבנון, חיזבאללה מספק מים, חינוך, קצבה, ויש לו 40 אלף לוחמים. בצבא לבנון יש 60 אלף חיילים. הבעיה היא שחייל חיזבאללה מרוויח כ־2,200 דולר בחודש, ואילו חייל בצבא הלבנוני מרוויח 275 דולר בלבד. לחיזבאללה יש 15 אלף עד 20 אלף רקטות וטילים, ואילו חיילי הצבא נוהגים בג'יפים ישנים עם רובי קלצ'ניקוב. אז מי מהם הוא הצבא האמיתי? מה באמת קורה כאן?".
דרומית לליטאני
ברק האיץ שוב בלבנונים לנצל את ההזדמנות ולמצוא פתרון בתוכם. יש לכם אותנו, הוא חזר והאיץ בהם, והישראלים רוצים הסכם. "בלבנון אי אפשר אפילו לומר את המילה 'ישראל'. עדיין קוראים לזה, 'דרומית לליטאני'. אין זה חוקי לנהל שיחה עם ישראל. באיזו תקופה אנחנו חיים בעצם? רואים מה קורה? תתעוררו. אין לכם זמן".
בלבנון יש שאינם מחבבים את הנימה המטיפה, המעניקה להם תחושה של ילד נזוף. את ברק זה לא מטריד. "יש לכם את יוניפי"ל כבר 40 שנה", הוא המשיך, "40 שנה, 11.7 מיליארד דולר עלה מימון הכוח לשמירת שלום. במשך 40 שנה אלו חוויתם כאוס ומלחמה נוראים. הייתם ללא נשיא שנתיים וחצי. ארבעה ראשי ממשלה נרצחו. היו שש מלחמות שכל אחד זוכר. אז זה באמת תלוי בלבנונים. זה לא תלוי באמריקה.
"הלב שלי עם העם הלבנוני, והמסר שלי הוא באמת פשוט: אמריקה לא הולכת להיות מעורבת עמוק יותר במצב שבו ארגון טרור זר ומדינה כושלת מכתיבים קצב ומבקשים עוד משאבים, עוד כסף, עוד עזרה. זה פשוט. לבנון יכולה לעשות מה שהיא רוצה לעשות. הדרך ברורה מאוד: היא (ממשלת לבנון) צריכה להיות בירושלים או בתל אביב ולקיים שיחה יחד עם סוריה. סוריה מורה את הדרך, סוריה תגיע לשם ראשונה (להסדר עם ישראל). לבנון יכולה לבוא אחריה, או לא".
אף שהטיל על כתפיה של ממשלת לבנון משקולת כבדה, ברק למעשה התוודה בהופעה זו על חוסר האונים שאליה הגיעה שליחותו. זה כשלעצמו איננו מעשה רגיל אצל אישים בתפקידו. שליחים ומתווכים נוהגים ללבוש את ארשת החשאיות, גם ובמיוחד כשהם נקלעו למצוקה. רובם מתייחסים אל החובה לתת דין וחשבון לציבור כאופציה בלבד. ברק, לא בפעם הראשונה, למעשה הכניס כאן את שומעיו לנבכי השיחות. עבור האמריקאים זה פחות חשוב. לנו הישראלים, ועוד יותר מכך ללבנונים, ידיעת המציאות היא לעיתים עניין של פיקוח נפש.
אז מה עושים אם התמונה מונחת לפנינו במלואה, אבל היא מסובכת ובלתי פתירה? גם לברק, איש העסקים הממולח, אין תשובה. למרות זאת, הוא הניח בפנינו את היסודות הראשונים לכל בעיה, שהם הכרתה, ניתוחה ותיאורה בשקיפות בפני הציבור. יתכבדו מנהיגינו תמיד ויספרו לנו את התמונה כולה. זו כבר תהיה התחלה טובה.
התרעות פיקוד העורף