במהלך הריאיון השווה סניורה את המציאות בלבנון ל"ווילה שחיזבאללה שולט בגדרותיה ובגבולותיה, מנהל את המערכת הפוליטית שבתוכה, ובמקביל משתף פעולה עם גורמים פוליטיים אחרים - אך כולם מכירים בעליונותו". לטענתו, השליטה הזו החליפה למעשה את השפעת המשטר הסורי שהייתה דומיננטית במדינה בעבר.
לדברי סניורה, עצם קיומו של חיזבאללה כארגון חמוש קיבל לגיטימציה חלקית עד שנת 2000 במסגרת "ההתנגדות לישראל", אך גם אז לא השתכנע בצורך בקיומם של כוחות חמושים מחוץ למדינה. לדבריו, הסכם טאיף משנת 1989 דרש במפורש לפרק כל כוח מזוין שאינו צבא לבנון - דרישה שחיזבאללה עקף לאחר נסיגת צה"ל מהדרום בשנת 2000, כאשר הרחיב מחדש את טיעוני ההצדקה להמשך החזקת הנשק.
ביחס לשאלת פריקת הנשק, הסביר סניורה בריאיון לערוץ "אל-קאהירה אל-איחבאריה" כי ישנם ארבעה תנאים לכך: אחדות מלאה בין נשיא המדינה וראש הממשלה; נחישות ביישום ההחלטה; חוכמה בתקשורת עם הציבור התומך בחיזבאללה; ויכולת ביצוע פוליטית שתימנע מלכודות. לדבריו, "אין מנוס מהחזרה למדינה - אבל בתנאיה".
בהתייחסו לעימות הפוליטי ב-2008 סביב פירוק רשת התקשורת של חיזבאללה בנמל התעופה, סיפר סניורה לערוץ "אל-קאהירה אל-איחבאריה" כי הממשלה עמדה מול לחצים כבדים מצד הארגון, שביקש "להפיל את הממשלה ולחסום את ההליך של בית הדין הבינלאומי" לחקר רצח רפיק חרירי. לדבריו, הלחץ הזה הסתיים בהסכם דוחא - הסכם שלטענתו פגע בעקרונות הדמוקרטיה הלבנונית ובהסכם טאיף, ויצר מצב שבו "האחריות השלטונית נעלמה - ואף אחד כבר לא מחזיק איש באחריות".
התרעות פיקוד העורף