לטענת אראבי, בטהרן שוררת פרנויה עמוקה סביב נתניהו - כזו שאפילו בישראל טרם הפנימו את עומקה. בעיני הנהגת המשטר, טראמפ וארצות הברית הם שחקנים שניתן "לנהל", לרכך או לדחות. גם התקיפות האמריקאיות חסרות התקדים נגד מתקני הגרעין לא שברו את האמונה הזו. מאמצי החיזור של טהרן כלפי ממשל טראמפ, חרף אותן תקיפות, משקפים בעיניו תפיסה נאיבית אך מסוכנת שלפיה וושינגטון אינה האיום האמיתי.
איראן אינה שקטה משום שהובסה, אלא משום שהיא ממתינה. ההערכה שם היא שחלון ההזדמנויות הישראלי ייסגר עם חילופי שלטון בירושלים, ולכן יש לשרוד, לשקם ולהתחזק - ואז לחזור בעוצמה גדולה יותר. איראן מזהה את פגיעותה מול העליונות האווירית הישראלית, ולכן מעבירה תשתיות צבאיות עמוק מתחת לקרקע, משדרגת מערכות הגנה אווירית - בייצור עצמי וברכש זר - ומבצעת שינוי מבני עמוק: ביזור שרשרת הפיקוד, כך שחיסול ממוקד של הנהגה בכירה לא ישתק את המערכת כולה.
במקביל, מתרחש תהליך מסוכן נוסף: טיהור שקט בתוך משמרות המהפכה. קצינים ותיקים מודחים או נדחקים, ובמקומם מקודמים צעירים אידיאולוגיים, קיצוניים בהרבה. אלו דורות שעברו רדיקליזציה עמוקה מאז 2009, ונוטים לאנטישמיות בוטה ולחוסר סבלנות. בעיניהם, "האיפוק" של השנים האחרונות הוא חולשה שיש לתקן.
מכאן נובעת אזהרתו המרכזית של אראבי: אם ישראל לא תפעל בזמן הקרוב, היא עלולה למצוא את עצמה מול איראן קיצונית יותר, חסרת רסן, ומסוכנת הרבה יותר - גם אם פחות מקצועית. ולכן, לשיטתו, השאלה האמיתית שעומדת בפני ישראל אינה "מלחמה או שלום", אלא תזמון. לפעול עכשיו, כשהמשטר זהיר וחושש - או להמתין עד שיתחזק, יתקשח ויחפש נקמה.
התרעות פיקוד העורף