לדבריו, הטריגר לחשש האיראני אינו צבאי או ביטחוני מוצהר, אלא שורה של צעדים שנראים לכאורה שגרתיים: פגישות דיפלומטיות, שיח כלכלי והצהרות רשמיות. כך, שר הכלכלה של ארמניה גבורג פפואיאן קיים פגישות עם שגריר ישראל, יואל ליאון, שעסקו בהשקעות, חקלאות, מים ותיירות. הארמנים הציגו פרויקטים אזוריים כמו TRIPP ויוזמת "צומת השלום", הזכירו תוכניות לפתיחת נתיבי תחבורה והזמינו את הצד הישראלי לפסגת השקעות ב־2026.
החשש בטהרן: אובדן הנכס הארמני
באבאזאדה מציין כי הלחץ על ירוואן אינו מגיע רק מהממשל האיראני, אלא בעיקר מהאליטה הפוליטית והדתית. הוא מזכיר את עלי אכבר וליאתי, יועצו של המנהיג העליון, שהתבטא פומבית נגד מה שכינה "תוכנית טראמפ לקווקז", והזהיר מפני כל יוזמה הדומה למסדרון זנגזור. לטענת הכותב, התערבויות מסוג זה נתפסות יותר ויותר כבלתי רצויות בעיני ההנהגה הארמנית.
ירושלים בצומת רגיש: ההתקרבות לארמניה והמחיר האזרבייג'ני
את ניסיונות ההתקרבות הנוכחיים הוא קושר ישירות לחולשה הארמנית: לא רק תבוסה צבאית, אלא גם תחושת בדידות עמוקה, לאחר שארה״ב, אירופה ורוסיה לא מיהרו להתערב לטובתה. החולשה הזו, לדבריו, דוחפת את ירוואן לחפש "חברים חדשים". עם זאת, דניאל מדגיש כי מבחינת ישראל הפקטור הקובע אינו טורקיה או סוגיית השואה הארמנית, אלא אזרבייג'ן. מערכת היחסים בין ירושלים לבאקו, לדבריו, היא אסטרטגית, עמוקה וחיונית לביטחון הלאומי של ישראל - והיא זו שמגבילה כל מהלך מול ארמניה. גם לאחר אירועי השבעה באוקטובר, הקשר הזה נותר יציב.
במבט כולל, הניתוח האזרבייג'ני וההערכה הישראלית מצטלבים בנקודה אחת: ארמניה מנסה להיחלץ מבידוד גיאופוליטי באמצעות פתיחת ערוצים חדשים, ובהם גם מול ישראל. אך כל תזוזה כזו מתרחשת בתוך שדה מוקשים אזורי - שבו מעורבות איראן, אזרבייג'ן, טורקיה, ארה״ב ושיקולים אסטרטגיים ישראליים כבדי משקל. בשלב זה, גם אם הכיוון משתנה, מדובר בתהליך זהיר - כזה שעשוי להשפיע על מפת הכוחות בדרום הקווקז, אך עדיין רחוק מהכרעה.
התרעות פיקוד העורף