שכר המינימום החודשי צנח לכ־100 דולר בלבד, והציב את העובדים באיראן בתחתית הסקאלה האזורית. משפחה ממעמד הביניים, כך לפי הטקסט, נדרשת להכנסה הגבוהה פי ארבעה משכר המינימום כדי לשמור על רמת חיים בסיסית, מציאות שהובילה לכך שכ־60% מהאוכלוסייה חיים כיום מתחת לקו העוני.
נקודת הרתיחה, המכונה בטקסט “מרד הרעבים”, מיוחסת להעדפה הברורה של המשטר להשקעה צבאית על פני רווחת האזרחים. חרף גירעון תקציבי של כ־40%, הצעת התקציב לשנת 2026 כוללת עלייה של 145% בהוצאות הביטחון. כספים בהיקפים נרחבים מוזרמים למשמרות המהפכה ולשלוחות אזוריות, בעוד ערים מרכזיות מתמודדות עם הפסקות חשמל מתמשכות, בצורת חמורה והקצבות מים.
גם העימות הצבאי עם ישראל ביוני 2025 המכונה “מלחמת 12 הימים” מוצג כנקודת מפנה. לפי הטקסט, הפגיעה בתשתיות הגרעין, התרוקנות יתרות המזומנים והפגיעה במרכז השידור של הרשות הממלכתית סימלו לא רק כישלון צבאי, אלא שבר בתדמית הבלתי־מנוצחת של המשטר.
לתוך הוואקום הזה נכנסת תנועת התמיכה ברזא פהלווי, שמוצגת ככוח האופוזיציוני המשמעותי ביותר זה עשרות שנים. באמצעות הרשתות החברתיות מועבר מסר של “איראן חילונית ודמוקרטית”, העוקף את מנגנוני הצנזורה. בניגוד לגלי מחאה קודמים, מדובר בתנועה הנשענת על "זיכרון קולקטיבי” של איראן משגשגת חזון שזוכה להדהוד רחב בקרב דור צעיר שלא חווה אלא מחסור.
החיים עצמם
לפי התזה שמציגות רוזנברג ופארחי, בניגוד לעבר אז הצליח המשטר לדכא מחאות באמצעות כוח ואכיפה מרוכזת הפעם מדובר בכשל מבני מצטבר. הציבור, הכלכלה ומערכת הביטחון נפגעים כולם מאותו משבר, והיכולת להפעיל כוח מבלי לערער את היציבות מבפנים הולכת ונשחקת. לכך מתווספים סימני סדק בתוך האליטה הביטחונית, כאשר חיילי הצבא הסדיר, הסובלים מאותה מצוקה כלכלית כמו האזרחים, מגלים סימני “התנגדות פסיבית”.
המונח "יום הדין”, שבעבר נאמר בלחישה בשיחות מוצפנות, מתואר כעת כתרחיש מדובר בגלוי: שביתה כללית בבזאר של טהראן לצד עריקות ביחידות צבאיות. במקביל, “יחידות סודיות" שקמו ברשתות החברתיות אינן עוד ייצוגים וירטואליים בלבד, אלא קבוצות של אנשים המתכוננים לתקופת מעבר.
התרעות פיקוד העורף