ארמניה, לדבריו, אינה נתפסת באיראן כשכנה רגילה אלא כמרחב עומק אסטרטגי - שער יבשתי אחרון לאירואסיה שאינו נשלט בידי הציר הטורקי-אזרי. מכאן, כל "פתיחת חלון" של ירוואן לישראל מתפרשת כהתחלה של פירוק מודל התלות הישן. התגובה החריפה של איראן, כך נטען, אינה מגנה נתיב מסוים אלא את עקרון הבלעדיות על אזור השפעה.
באיראן, כך נטען, מתערבבים שיקולים רציונליים עם חרדה משטרית. ישראל אכן מפעילה כוח רך - טכנולוגיה, פרויקטים הומניטריים ורשתות מומחים - אך זו פרקטיקה מקובלת בזירה הבינלאומית, לא קונספירציה. הבעיה של טהרן נעוצה בכך שהמשטר חושב במונחי הישרדות, לא פיתוח: כל קשר בין שכנה לישראל נתפס כאיום מודיעיני טכנולוגי פוטנציאלי, ובעיקר כערעור על "מונופול הפחד".
באשר לעתיד, ההערכה היא שארמניה אינה מסוגלת לנתק עצמה מציר מוסקבה-טהרן, אך גם אינה זוכה לערבויות ביטחוניות מלאות מהמערב. התקרבותה לישראל נתפסת כמהלך גישוש זהיר - בדיקת גבולות האפשר - ולא כפנייה אסטרטגית מלאה. התגובה החריפה של איראן ממחישה עד כמה מרחב התמרון של ירוואן נותר מצומצם.
לבסוף, מצוין כי צעדים ראשונים לנורמליזציה כלכלית בין ירוואן לבאקו - בהם סחר, לוגיסטיקה ואף רכישת דלק - אינם קשורים ישירות ליחסי ארמניה-ישראל, אך הם מפחיתים את "הרעילות האסטרטגית" של ארמניה ומרחיבים את חלון ההזדמנויות שלה מול שחקנים שלישיים. גם כאן, ישראל שומרת על איזון ברור, כשאזרבייג'ן נותרת שותפתה האסטרטגית המרכזית.
התרעות פיקוד העורף