על פי הכתוב, האסטרטגיה הישראלית מתמקדת בשימוש במיעוטים דרוזים, כורדים ועלווים ככלי להחלשת הריבונות הסורית. דיווחים מצביעים על כך שישראל העבירה נשק, תחמושת וסיוע כספי למיליציות דרוזיות בדרום המדינה, לעיתים תוך שימוש בכוחות ה-SDF (הכוחות הסוריים הדמוקרטיים) כמתווכים. "מדיניות זו מעוררת חשש כי החלשת השלטון המרכזי תאפשר את התחזקותם של ארגונים קיצוניים כמו דאעש ואל-קאעידה, תוצאה שעשויה לשרת בסופו של דבר דווקא את האינטרסים של איראן".
במקביל, הנשיא טראמפ וממשלו פועלים לתיאום הסכם ביטחוני ונורמליזציה בין ישראל לסוריה כחלק מהמאמץ להסגת הכוחות האמריקאיים מהאזור. ההערכות הן כי בשל הפערים בין הצדדים, ההסכם יוגבל לעת עתה לחוזה אי-תוקפנות שיהווה גרסה מורחבת של הסכמי הפרדת הכוחות מ-1974. עם זאת, ישראל הביעה התנגדות להסכמי שיתוף פעולה בין ה-SDF לממשל בדמשק, מחשש שהדבר יוביל לנסיגה אמריקאית מלאה ולהגברת ההשפעה הטורקית.
על פי הפרסום, "השותפות השקטה בין ישראל ל-SDF, השולט באזורים עתירי אנרגיה בצפון-מזרח סוריה, נמשכת למרות חוסר שביעות הרצון בוושינגטון. שר החוץ הישראלי, גדעון סער, אף שיבח בפומבי את הכורדים על תפקידם במאבק בטרור וקרא לתמיכה באוטונומיה שלהם". מנגד, טורקיה מאשימה את ישראל בניצול חוסר היציבות ובפגיעה במאמצי השיקום של המדינה, במיוחד לאחר תקיפות ישראליות על בסיסי חיל אוויר שבהם שקלה טורקיה לבסס נוכחות.
לסיכום, הטענה הטורקית היא כי למרות המגעים המדיניים, עתידה של סוריה נראה כמחולק לאזורי השפעה: נוכחות אמריקאית מוגבלת, השפעה טורקית בצפון-מערב ושליטה ישראלית דה-פקטו בדרום המדינה. מומחים מזהירים כי ללא תיאום עם הממשל המרכזי בראשות אל-שרע, ישראל עלולה להחמיץ את ההזדמנות המבצעית שנוצרה עם היחלשות ההשפעה האיראנית באזור.
התרעות פיקוד העורף