הוא טען שמבחינת ארצות הברית, איראן אינה רק מדינה "רעה", אלא עמוד תווך של איזונים אזוריים ובין לאומיים, וכל מתקפה עליה ועל המשטר שלה אינה ניתנת להפרדה מהשלכות רבות בתוך המפרץ הערבי והמזרח התיכון - וגם אל תוך לב המאבק העולמי המתמשך על הסדר העולמי המתהווה.
אלוש טוען שעבור סין, חשיבותה של איראן אינה מוגבלת להיותה ספקית נפט מרכזית או מרכז גאוגרפי ביוזמת "החגורה והדרך", אלא גם להיותה מדינה מחוץ למערכת המערבית שיש לה פוטנציאל לשיבוש באזור שנחשב לעורק חיוני לכלכלה העולמית. הוא טוען שסין לא רואה באיראן בעלת ברית אידאולוגית, אלא שותפה המסוגלת להבטיח מרווח תמרון אסטרטגי אל מול ההגמוניה האמריקאית, ונקודת מפנה המונעת מוושינגטון להפוך את המזרח התיכון לחצר אחורית הכפופה לחלוטין לרצונה.
עוד אמר שמכאן צמח ההסכם האסטרטגי ארוך הטווח בין סין לאיראן לצד ההשקעות, הסכמי הנפט ושיתוף הפעולה הטכנולוגי, כחלק מחזון סיני רחב יותר שמטרתו חלוקת סיכונים במקום ניהול מלחמות שליחים. כלומר, סין מוכנה לספק תמיכה מרבית לאיראן, אך רק במידה שלא תהיה מעורבת צבאית ישירות.
למרות כל זאת, אלוש טוען שרוסיה וסין לא יגיעו עד כדי עימות צבאי ישיר להגנה על איראן במקרה של תקיפה, אבל הן גם לא יקבלו בברכה תקיפה שתפיל את המשטר ובכך תשתק את יכולתה של טהרן להפעיל השפעה חיצונית. הוא טוען שאחת התאוריות הן שרוסיה וסין אולי לא יתנגדו לתקיפה אמריקאית באיראן אם היא משרתת שתי מטרות: סיוע להסכם ועסקה, וסילוק האיום האיראני על ישראל. אלוש ציין כי היחסים של ישראל עם רוסיה וסין מוכיחים ששתיהן תומכות בהישרדותה של ישראל, לא בקריסתה, מסיבות רבות.
הפרשן הלבנוני הסביר שזאת הסיבה שרוסיה וסין מתמודדות עם האיום האמריקאי על איראן באמצעות ניסיון לנהל את הסכסוך ולתמוך בחוסן של טהרן. ההתמודדות נראית כתמיכה פוליטית בפורומים בין לאומיים, בהתנגדות להחלטות האו"ם, בהרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי כדי למתן את השפעת הסנקציות, ולאחרונה בהעלאת רמת התיאום הצבאי והסיוע הצבאי, הטכני והטכנולוגי. הן אינן רוצות מלחמה כוללת, אבל גם לא ניצחון אמריקאי כולל.
התרעות פיקוד העורף