אל-טוואיג'רי אמר: "מובן מאליו שלערב הסעודית אין שום בעיה עם איחוד האמירויות הערביות, אבל הבעיה הגדולה והיחידה שלה היא עם אבו דאבי ועם אלה שסונוורו משנאתם ורגשי הקנאה והצניעות שלהם. מובן מאליו שהעם הסעודי אינו רוחש דבר מלבד חיבה, אחווה וכבוד לעם האמירתי, כולל אזרחי אבו דאבי, והוא רוחש לעם האמירתי בליבו כשם שהוא רוחש ללב כל העמים הערביים והאסלאמיים".
הוא טען שממלכת ערב הסעודית הייתה היוזמת של רעיון איחוד האמירויות למדינה אחת והתומכת הגדולה ביותר בעצמאותן, הן מבחינה פוליטית ודיפלומטית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חומרית.
עוד כתב אל-טוואיג'רי: "עצוב שההיסטוריה הארוכה של תמיכה, סיוע ודאגה של הממלכה לאמירויות במשך עשרות שנים נתקלה באבו דאבי רק בכפיות טובה, הכחשה וביטוי מחדש של טינות וקונספירציות נגד הממלכה והעולם הערבי".
שלישית, אל-טוואיג'רי טען שקיימת אשליה שקרית באבו דאבי שלפיה הדרך הקצרה ביותר לנקום על טינות העבר ולרפא את הקנאה ותסביך הנחיתות כלפי סעודיה היא להשליך את עצמם לזרועות ישראל ולקבל את העובדה שהאמירויות הן הסוס הטרויאני של ישראל בעולם הערבי, בתקווה לצבור כוח נגד הממלכה ומדינות ערב הגדולות. אל-טוואיג'רי טען שמהלך כזה הוא "בגידה באלוהים, בשליחו ובאומה כולה", ואמר בביטחון שהקריסה המהירה של ישראל בדרך.
אל-טוואיג'רי טען שממלכת ערב הסעודית לא הייתה ערה לעמדותיה האמיתיות של אבו דאבי כלפיה, וגם לא ל"צעדיה הקונספירטיביים נגד האומה הערבית בכלל והממלכה בפרט". במקום זאת, הוא טען שהיא הגיבה ל"התעללות" בחביבות, סבלה נזק, והגיבה בצורה הטובה ביותר, תוך התחשבות באינטרסים של האזור והאומה הרחבה יותר.
הוא המשיך ואמר שאבו דאבי עסקה בחבלה בהיסטוריה הערבית המודרנית, וחתרה בכל כוחה לסכל את תוכניותיה ומאמציה של ערב הסעודית להשיג אחדות פוליטית, יציבות ופיתוח עבור העם התימני, וגם שעשתה זאת בלוב ובסודן על ידי תמיכה בבדלנים ותיאום עם ישראל.
אל-טוואיג'רי טען שאבו דאבי ניצלה את התנאים הכלכליים הקשים שמצרים סבלה וסובלת מהם, וחדרה לכלכלה המצרית, ובמיוחד לנמלים, כדי לשלוט בכלכלה המצרית ולשלוט במפרקיה כהכנה לשליטה במצרים ולהחלטותיה. בנוסף לכל זאת, היא שיתפה פעולה עם אתיופיה ותמכה בה כלכלית ליישום סכר הרנסנס, שהוא לטענתו האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מצרים, כל זאת בשירות שאיפותיה הגדולות של ישראל.
הוא המשיך ואמר שלאמירויות גם היה תפקיד לטובת ישראל במלחמה מול חמאס: "הוכח מעל לכל ספק שאבו דאבי הייתה המסיתה הגדולה ביותר לתוקפנות של היישות הציונית נגד רצועת עזה, ואף השתתפה במלחמתה הברברית על ידי ריגול אחר כוחות ההתנגדות באמצעות הסהר האדום של האמירויות, ועל ידי מתן לציונים של מיקומי שיגורי הטילים וההתכנסויות של ההתנגדות. גרוע מכך, מסמך אמירתי שהודלף קבע כי ההנהגה הבכירה של איחוד האמירויות הוציאה הנחיות מפורשות להכין כמה בסיסים צבאיים אמירתיים לשירות פעולות ישראליות בעזה. המסמך הצביע על כוונתה של אבו דאבי להשתמש באתרים צבאיים בתימן, אריתריאה וסומליה כפלטפורמות עיקריות לאספקת ציוד, תחמושת ומודיעין לישראל".
התרעות פיקוד העורף