בזמן שמוזיקת חנוכה קצבית המשיכה להתנגן ברקע, המשתתפים החלו להבין שהם נמצאים בתוך סרט אימה. ג'סיקה רוזן תיארה את הניגוד המזעזע בין שירי הילדות לבין הצרחות ומראות האנשים הנופלים מדממים על הרצפה. היא הבחינה בילדה בת שלוש שצרחה להוריה, ובלי להסס, תפסה אותה וגוננה עליה בגופה מאחורי כיסאות פלסטיק. "אני אמא, אני הורה, אבל אני קודם כל בן אדם", אמרה רוזן, "כשרואים ילדה קטנה במצב כזה, זה הדבר הטבעי לעשות".
הירי נמשך כ-6 דקות עד שכוחות המשטרה הצליחו לחסל את אחד המחבלים ולפצוע את השני. עם הפסקת האש, החלו רגעי החילוץ והטיפול בנפגעים. מצילים מחוף בונדיי רצו אל תוך הפארק כשהם נושאים ציוד רפואי לטיפול בטראומה. חלק מהמטפלים היו רופאים ופרמדיקים שהיו בחוף בבגדי ים ומיהרו לסייע מבלי לחשוב על ביטחונם האישי. אחד מהם סיפר כי איש לא נותר לבד ברגעיו האחרונים, וכי המתנדבים עבדו ללא לאות כדי להציל חיים ולהעניק נחמה לפצועים.
ההשלכות הפסיכולוגיות על הניצולים הן עמוקות. ליאון הביע חשש כבד לגבי ביטחון בנותיו הלומדות בבית ספר יהודי, ותהה כיצד יוכל להחזיר אותן ללימודים לאחר שהבטיח להן שדבר כזה לא יקרה שוב. ג'סיקה צ'פניק קאהן ציינה כי המקום שבו נהגו הורים לטייל עם עגלות ילדים הפך לאתר של טראומה, וכי הדשא שספג דם השתנה ללא היכר. עם זאת, היא הביעה תקווה כי תהליך ההחלמה אפשרי, גם אם ייקח זמן רב.
למרות האימה, הניצולים מדגישים את חשיבות ההמשכיות והחוסן. ג'סיקה רוזן סיפרה כי משפחתה המשיכה להדליק נרות בכל ערב של חנוכה, למרות הקושי לשמוע את שירי החג שהפכו לפסקול של הטבח. "אנחנו מסרבים להאמין שהחושך ינצח את האור", אמרה, "אנחנו לא ניתן לזה לקרות". הקהילה בבונדיי ובאוסטרליה כולה נותרה להתמודד עם השאלות הקשות על תהליכי הרדיקליזציה שהובילו למתקפה, תוך ניסיון למצוא נחמה בגילויי הגבורה והערבות ההדדית שנחשפו באותו לילה גורלי.
התרעות פיקוד העורף