"לא הבינו מה אנחנו עושים שם. זוג מהקבוצה שאיתנו סיפרו שצוות המלון ביקש מהם לצאת מחדר המדרגות, למרות שהיתה התראה בטלפון. בניגוד למה שאנשים חושבים, אנחנו לא בקניון. זה לא איזה כלוב זהב. אנחנו לא בחוף. אנחנו מתמגנים כל היום ולא יוצאים, במיוחד לאחר אזהרת המל"ל על אפשרות לפעילות חבלנית נגד ישראלים".
מור ובן זוגה הגיעו לאמירויות מהפליפינים בטיסת קונקשן, בשבת שבה החלה המתקפה על איראן והטיסות לארץ הוקפאו: "שמעתי על החילוץ החשאי של ישראאיר ומורידה בפניהם את הכובע" היא אמרה, "למרות שיצא להם קשוח, לפחות הם הצליחו להביא לארץ נוסעים, מה שהממשלה לא עשתה.
"אף גורם רשמי לא בקשר אתנו מהיום שהגענו לכאן. יש פה מעל 4000 ישראלים זרוקים. ילדים קטנים, נשים בהריון, קשישים, חוליםח, פוסט טראומטיים. מלבד התקשורת אין פה שום התייחסות. לא ציפיתי שמטוס ינחת לחלץ את מור. ציפיתי לשקיפות מלאה מהממשלה. ציפיתי מגדעון סער היקר, לתת לפקידה מהמשרד שלו להיות חברה בקבוצת וואצאפ שלנו ולשתף אותנו אחת ליום על מה שעושים כדי לחלץ אותנו".
מהפיליפינים הגיעו גם המשפחה של י', שבתחילת החודש היתה אמורה לנחות בישראל: "היינו צריכים לחזור עם חברת התעופה פליי דובאי. מאז שהתחיל הבלגן, החלפנו 3 פעמים בתי מלון כי התקציב הלך ואזל. עכשיו אנחנו במלון זול בפרברים. יש פה פיצוצים והדי פיצוצים ללא התראות, אבל לא היינו ליד זירת נפילה. ניסינו ליצור קשר עם השגרירות פה וקיבלתי מייל אוטומטי, שהתיבה מלאה. זה היה לפני כשבוע ובאותו ערב, גילינו שהטיסו את אנשי השגרירות לארץ.
"שמענו על טיסות חשאיות של ישראייר וכאלה, אבל לא היינו בתמונה. סגרנו גם דרך סוכן של הרגע האחרון שענה רק אחרי שבוע והוא מתנער מהאחריות שלו. כשאחזור לארץ, אני מתכוון לתבוע אותם על כל ההוצאות של בתי המלון והטיסות. נכון לעכשיו, אנחנו אמורים לטוס ללרנקה בקפריסין ואחר כך בעזרת השם, נטוס לארץ איכשהו".
בדובאי תקועים גם אוראל ואשתו, שהגיעו לשם ביום רביעי שעבר. גם הם היו אמורים כבר להיות בארץ ויש להם סיבות דחופות וטובות לכך: "התכנון היה 4 ימים רגועים היינו אמורים לחזור לישראל בדיוק ביום שבו התחילה התקיפה. מאז אנחנו כאן בלי יכולת אמיתי לחזור ובלי שום וודאות מתי זה באמת יקרה" סיפר למעריב.
"מעבר לקושי הלוגיסטי, התחושה כאן מאוד קשה. אנחנו ישראלים שנמצאים במדינה זרה בזמן הסלמה ביטחונית, בללי אזעקות, בלי התראות ובלי תחושת ביטחון אמיתית.יש תחושה של חוסר אונים ושל הפקרות. אתה שומע על טילים, על איומים, דיבורים על חילוצים, אבל בפועל אתה תלוי באוויר ומחכה שמישהו יתן תשובה.
"הדבר הכי קשה עבורנו הוא שהשארנו בארץ ילד בן שנתיים וחצי, שלא מבין לאן אמא ואבא שלו נעלמו ולמה הם לא חוזרים הביתה. מעבר לפחד ולחוסר הוודאות, יש כאן גם שבר רגשי אמיתי, כי אנחנו מרגישים רחוקים ממנו ברגע שבו הכי היינו צריכים להיות איתו. שמענו דיבורים, שמועות ודיווחים על טיסות חילוץ ועל ניסיונות להוציא ישראלים. אבל נכון לעכשיו אנחנו עדיין כאן, ממתינים לפתרון מסודר, ברור ובטוח".
כמוהם, גם ליאורה נותרה בלי פתרון באמירויות: "המראנו שעה לאחר סגירת המרחב האווירי. זאת הטיסה שנחתה בסעודיה" היא סיפרה, "יצאנו משם רק יום לאחר מכן. היינו אמורים לחזור אתמול וביטלו לנו את הטיסה. הזמנו אחרת להיום וגם ביטלו. אני יודעת שהיו טיסות חילוץ. יותר מאחת.
"ההרגשה שלנו היא של הפקרות בגדול. נכון, אני לקחתי החלטה לטוס בזמן שהכל התחיל. למעשה כשהיינו בשרוול אל המטוס ביקשתי לצאת אחורה בגלל האזעקה ולא נתנו לי. במטוס ביקשתי לרדת ולא נתנו לי. המראנו רק אחרי שעה וזה החלק ההזוי בכל הסיפור ואף אחד לא לקח על זה אחריות. עכשיו אנחנו פה והבלגן חוגג. אישי ציבור חוזרים ואזרחים מהשורה פשוט לא קיימים".
בין הישראלים שנמצאים בלי יכולת לשוב לארץ, גם מבוגרים רבים. שני אחים בעשור התשיעי לחייהם והם לוקחים את העניינים יותר בקלות: "אצלנו זה נופש. חדר מעולה וגדול, ארוחת בוקר מלאה בין לאומית, שאטלים לארבעה מקומות הלוך וחזור, גם למרינה עד שעת ערב מאוחרת.
בקניון הקמנו חמ"ל להתארגנות ואז נוסעים במטרו לאט. יש זמן. הכל ספונטני. מכירים אותנו בקניון. אנחנו אוכלים די טוב וממש בזול. את המצב הביטחוני לא מרגישים. אין פיצוצים כמו בארץ. הכל רגוע. כאן לא יודעים מה זה מלחמה. אין אווירת מלחמה. בקניון מפוצץ. היום החלטנו לנוח ולהיות בהיכון עם המזוודות. אנחנו עושים מה שכולם עושים רק בלי אזעקות, בלי חרדות ופחד. יוצאים החוצה חפשי. קייטנה ונופש".
יצוין כי נוכח האזהרות של המל"ל ואירועים שהולידו חששות בקרב ישראלים שנמצאים באמירויות, העדיפו רבים מהם שלא להזדהות.
התרעות פיקוד העורף