במשך שנים, הצהרותיהם הקודמות התכנסו בעקביות לשתי מסקנות: ראשית, ש"אמריקה לא תעז לתקוף אותנו", ושנית, "אם תעשה זאת, היא תובס".
מקורב לסדאם חוסיין סיפר שבמהלך אירוע מנגל ליד הבריכה בארמון סדאם לאחר הפלישה לכווית, הוא שאל את המנהיג העיראקי מדוע לא נקט אמצעי זהירות. הוא אמר: "סדאם הגיב בלעג - 'אתם יודעים שהם יכולים לראות אותנו עם הלוויינים שלהם ויודעים שאנחנו כאן יחד ליד הבריכה צולים בשר? הם מסוגלים להגיע אלינו, אבל הם לא מעזים לפגוע בי'".
התפיסות המתנשאות של טהרן כלפי ארצות הברית עשויות להיות שונות מהשקפתם על ישראל, הקטנה בהרבה. הם תמיד היו חרדים מהאפשרות של מלחמה עם ישראל, מה שמסביר במידה רבה את התמדתם במימוש תוכנית הגרעין הצבאית שלהם - שבדמיונם היא הנשק האולטימטיבי.
עליונות, הגמוניה, הצלחה וגאווה לאומית התגלמו כולם בפרויקט אחד: בניית כוח צבאי מסיבי עד שיהפוך לאובססיה איראנית. כוח זה החל לכוון את מדיניות המשטר ולתמרץ אותו להתנגדות נוספת, והוכיח כי "הכוח מטעה את בעליו להאמין שהוא מסוגל לכל דבר".
טהרן הגיעה לשלב חשיבה המתואר כ"אם יש לך פטיש, מפתה להתייחס לכל דבר סביבך כאל מסמרים".
אשליה אינטלקטואלית מעוותת נחשפה במהלך המלחמה, יחד עם חולשת יכולות ההגנה של איראן וכישלון האסטרטגיות שלה לסגור את המצרים ולחנוק את השווקים הגלובליים. איראן מכירה כעת בכך שהיא אינה יריבה לארצות הברית ולישראל.
כיום, המרחב האווירי של איראן נפרץ והגנותיה נשחקות, מה שמותיר אותה חסרת יכולת לגרום נזק מלבד לשכנותיה, אשר פחות נוטות ומצוידות למלחמה. אף על פי כן, איראן טרם שינתה את התנהגותה או את הנרטיב שלה; במקום זאת, היא החלה לתייג הישרדות כניצחון.
זה נכון שהישרדות המשטר היא ניצחון עבורה, אך תוצאותיהם של שני סבבי המלחמה הקצרים היו הרסניות. תוצאות אלה כוללות את חיסול המנהיגות הפוליטית והצבאית שלה, הרס מסיבי של יכולות ההתקפה שלה ומצור חונק חסר תקדים.
האם המנהיגים האיראנים יכולים לחשוב בצורה ריאליסטית יותר אחרי כל זה? משטרים אידיאולוגיים אינם פועלים לפי אינסטינקטים הישרדותיים המוכרים למדינות קונבנציונליות. הם כמעט ולא לומדים מניסיון, ושמירה על תדמיתם הופכת לדאגתם העיקרית, מה שמוביל אותם להיות מתריסים יותר.
התרעות פיקוד העורף