ביום האסון, תחנות כוח שלמות נמחקו ממסכי הבקרה בבירה קטמנדו בזו אחר זו. למרות פקודת הפינוי שניתנה לעובדי פרויקט "טרישולי 3A", רבים לא הספיקו להימלט מגל המים העצום. בעוד שמנהרת הגישה המרכזית באורך 180 מטרים הוצפה לחלוטין ולא הותירה תקווה לניצולים, מהרג'אן וסאה מצאו מחסה במנהרת כבלים משופעת קצרה יותר, רק 160 מטרים מהיציאה.
במשך תשעה ימים, כיס האוויר שהציל את חייהם הפך לכלאם. סאה סיפר לרויטרס כי דקלם תפילות הינדיות כדי לשמור על קור רוח, בעוד מהרג'אן לגם מאותם מים בוציים בהם שכב כדי לשרוד. בחוץ, צוותי החילוץ ניהלו מרוץ נגד הזמן ונגד תנאי השטח הקשים, כשהם מתמודדים עם בוץ, סלעים והריסות שנקברו תחת 15 עד 30 מטרים של אדמה.
פריצת הדרך הגיעה כאשר קידוח איתור בקוטר של כ-13 ס"מ אישר את תוואי המנהרה, אך גשמים עזים המשיכו לשטוף את הפירים שנחפרו ולהחזיר את המחלצים לאחור. ביום העשירי, בשעה ארבע לפנות בוקר, נשמע רחש. כשהמחלצים קדחו פתח קטן, בקעה מבפנים מילה אחת: "הונוהונצ'ה" ("אנחנו כאן").
השניים חולצו כשהם אינם מסוגלים לעמוד על רגליהם, עטויי בוץ ותשושים. יום לאחר מכן, נמצא ניצול נוסף, אזרח סיני, במנהרה של תחנה הידרואלקטרית אחרת. "הוא זכה בחיים חדשים", אמרה אשתו של מהרג'אן, כשהיא יושבת לצד מיטתו בבית החולים לאחר שהרופאים ניתחו פצע עמוק ברגלו. מתוך החשיכה המוחלטת, הנס של עמק טרישולי העניק שביב של תקווה למדינה מוכת אסון.
התרעות פיקוד העורף