הציור של האישה שנמלטה מהנאצים חזר למשפחתה: "מחבר אותנו לחיים לפני האובדן"

ב-1936, הופקע הבנק של בעלה, וב-1938 הבינה סופי שהמצב הפוליטי בעיר מדרדר. היא ברחה מגרמניה לארה"ב יחד עם בניה, שבועות לפני "ליל הבדולח".

מאז, רוב רכוש המשפחה הוחרם ונמכר במכירות פומביות בידי הנאצים. לפני כן, חלק מיצירות האמנות של המשפחה הועברו לגלריה מקומית כדי לממן את הבריחה של המשפחה. בין היצירות הייתה גם "צלילי ערב", שבמשך עשרות שנים נשמרה בחדרי אחסון אפלוליים. ב"וושינגטון פוסט" מציינים כי חוקרים אינם יודעים בוודאות אם הציור נלקח בכוח או נמכר, אך ממשלת בוואריה זיהתה אותו מאז כיצירה שנבזזה.

בקיץ האחרון התאחדו צאצאיה של סופי מחדש עם הציור, לאחר הליך שנמשך שמונה שנים. ביום שלישי נערך לכבודם טקס השבה בשגרירות גרמניה בוושינגטון.

"השואה הייתה לא רק רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה, אלא גם מעשה הגזל הגדול ביותר בהיסטוריה", כך אמר שגריר ארצות הברית לשעבר באיחוד האירופי, סטיוארט אייזנשטאט, שנשא דברים בשגרירות. "קשה לקבוע כמה יצירות אמנות וחפצים אחרים נבזזו ממשפחות יהודיות עם עליית הנאצים לשלטון, אך בעשורים האחרונים נרשמה עלייה במספר מקרי ההשבה".

ב"וושינגטון פוסט" נכתב כי במשך עשרות שנים "צלילי ערב", יצירה בגודל של כ-1.2 על 1.8 מטרים, נשמרה במחסנים שונים. גלריית היינמן במינכן סירבה לרכוש את הציור ב-1938. בשנת 1955 הוא הועבר לאוספי הציור של מדינת בוואריה, ממחסן ששכן בבסיס לשעבר של הצבא האמריקאי.

לפורט, הנין של סופי, סבור שהציור מעולם לא הוצג לציבור במוזיאון במינכן. במשך עשרות שנים הוא הוסתר שם, במרחק של פחות משלושה קילומטרים מאחוזתה של סופי.

הציור - אינו הסיפור היחיד

אך ב-1944, כשהיה נער, קיבל יוהאנס צו גיוס לצבא הגרמני. הוא השיב שאינו יכול להילחם עבורם, משום שהוא יהודי. "אני לא זוכר ששמעתי את הסיפור הזה באופן ישיר", אמר לפורט, "אבל מבחינתי הוא ממקור ראשון, במובן שהוא כבר טבוע בדנ"א שלי".

יוהאנס נשלח לשני מחנות ריכוז בבוואריה – ושרד את שניהם עד תום המלחמה. בהמשך חייו, כשהגיע הרגע לספר לילדיו על מה שעבר, הוא נמנע מכך. הוא סיפר כי גם אביו לא סיפר כמעט דבר עד מותו. אביו נפטר כשפול היה בשנות ה-20 המוקדמות לחייו.

עשרות שנים לאחר מכן, האינטרנט סייע לו לפענח את התעלומות בעברו של אביו. החיפושים הובילו אותו לתצלום של מצבה. "הוגו היילברונר", נכתב בחריטה. בשורה שמתחת הופיע השם "סופי היילברונר", לצד שנות לידתה ומותה. סופי, שהייתה ככל הנראה סבתא-רבתא שלו, מתה כשהיה בן 10. הם מעולם לא נפגשו. מבחינתו, זו הייתה תעלומה נוספת.

ב-2018, הגיע דרך מחקריו לרשומות דיגיטליות של גלריית היינמן, שבה העריכה סופי את שווי יצירות האמנות שלה, והיו שם מסמכים שעליהם הופיעה חתימתה. אז גילה כי "צלילי ערב" עדיין נמצא ברשות המדינה.

במשך כמעט עשור עבד לפורט עם המשרד לטיפול בתביעות שואה של מדינת ניו יורק, כדי להוכיח שסופי הייתה בעלת הציור, שהמוזיאון לא קיבל את היצירה בדרך חוקית אחרת, ושהוא היורש החוקי שלה. הנקודה האחרונה התבררה כמאתגרת במיוחד. לפורט נאלץ לאתר קרובי משפחה רחוקים שלא הכיר.

כיום, שווי הציור כיום מוערך בין 2,000 ל-10,000 דולר – ועלות המשלוח שלו לביתו של לפורט בשכונת צ'בי צ'ייס בוושינגטון עמדה על כ-3,000 דולר. בתחילה תהה אם כל המאמץ בכלל שווה את זה, אך בנו שכנע אותו שכן. "חלק מהחוויה הזאת היא הדרך בשבילי לכבד את מה שאבא שלי עבר", אמר לפורט. "זו דרך להראות לו כבוד".

בחודש שעבר הגיעה לביתו חבילה גדולה של FedEx, שלפורט עקב אחריה לאורך כל המסע הארוך שלה. "הייתי חייב לוודא שאני בבית כדי שלא ישאירו אותה בחוץ וגנב חבילות ייקח אותה", אמר.

למרות כל העבודה, השנים והקשיים שהושקעו בהחזרת היצירה, שכיום תלויה בביתו, לפורט למעשה לא ממש אוהב את הציור עצמו. הוא מוצא אותו משעשע, עם רמזים מסוימים לוולגריות. כשסיפר לחבר שהציור היה תלוי פעם בבית של סבתא-רבתא שלו, החבר שאל: "מה, בחדר השינה שלה?".

אבל עבור לפורט, לציור יש משמעות עמוקה בהרבה. זו יצירת אמנות שסבתא רבא שלו בחרה ותלתה בביתה, והיא חלק מחיים שלמים שהתקיימו לפני שנאלצה לברוח מהם. כיום, הוא מזמין אנשים רבים לביתו כדי לראות את הציור. "זה הפך למקום שממנו אני יכול לספר את הסיפור שלי", אמר, "ואנשים אדיבים מספיק כדי להקשיב".