במאמר מערכת של ה"וול סטריט ג'ורנל" מוסבר כי הבעיה של האו"ם עם ישראל היא מבנית. לפי דו"ח של מכון משגב לביטחון לאומי, ב־1975 חברו הגוש הסובייטי, מדינות ערב וארגון המדינות הבלתי־מזדהות להעברת ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות. כיום, ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי, הקבוצה הערבית והמדינות הבלתי־מזדהות מייצרים יחדיו רוב אוטומטי כמעט בכל הצבעה נגד ישראל.
הנתונים מדברים בעד עצמם: לפי ארגון UN Watch, מאז 2015 אימצה העצרת הכללית לא פחות מ־187 החלטות גינוי נגד ישראל. מדובר במספר גבוה פי שניים מהחלטות הגינוי נגד רוסיה, סין, איראן, סוריה, קוריאה הצפונית, מיאנמר, קטאר, פקיסטן, קובה וונצואלה גם יחד.
הצבעות אלו הופכות למנדטים, תקציבים והפניות משפטיות, ובכך נבנית בירוקרטיה קבועה המספקת ממצאים אנטי־ישראליים. מוסד אחד של האו"ם מצטט מוסד אחר, עד שההאשמות הנוצרות במערכת זוכות לחזות של אימות עצמאי, ואז משמשות ממשלות, עיתונאים, ארגונים לא־ממשלתיים ובתי משפט להטלת סנקציות.
ישראל היא המדינה היחידה שמוקצה לה סעיף קבוע בסדר היום של מועצת זכויות האדם של האו"ם. זאת בנוסף לוועדת חקירה פתוחה ולמנדט בלתי־מוגבל של דווח מיוחד, וכמובן לשורת גופים המוקדשים לפלסטינים כמו אונר"א, סוכנות הפליטים הנצחית. נוכח מציאות זו, עולה השאלה מדוע ארצות הברית ודמוקרטיות נוספות ממשיכות לממן אפליה זו, שחותרת תחת המאבק העולמי בטרור. כל עוד המימון לא יותנה בפירוק המנגנונים האנטי־ישראליים, הלינץ' הפוליטי פשוט יימשך.
התרעות פיקוד העורף