"חבית של חומר נפץ"
התלמידים מוחים על מבנים מוזנחים, מחסור באנשי צוות וימי לימוד ארוכים ומתישים. בין התלונות עולות גם קשיים במערכת הקבלה להשכלה הגבוהה. לפי סוכנות AP, המחאה התפשטה מאזור פריז ברחבי המדינה, ובחלק מהמקומות הצטרפו אליה גם סטודנטים. הממשלה מכירה בזכות להפגין, אך טוענת כי למחאה הצטרפו גורמים המבקשים לבזוז ולהשחית.
המצוקה הזאת מקבלת ביטוי חריף במיוחד בפרוורים העניים. בדיווח נוסף של רויטרס תיארו תלמידים, מורים והורים בתי ספר צפופים וחסרי משאבים, ואת התחושה שהמדינה אינה מעניקה לילדים באזורים האלה הזדמנות שווה. ברקע עומד גם החשש מהשלכות המדיניות התקציבית על השירותים הציבוריים. אבל ככל שההפגנות מתרחבות, הדרישות החינוכיות מתחרות על תשומת הלב עם תמונות ההצתות והעימותים. הוויכוח על מספר המורים בכיתה הופך לוויכוח על שליטת המדינה ברחוב; המחאה על מצב בתי הספר נעשית חלק מהמאבק על עתידה הפוליטי של צרפת.
המחלוקת על תפקידה של "צרפת הבלתי נכנעת" מתנהלת גם בתוך צרפת. לפי "לה מונד", הממשלה האשימה את המפלגה בליבוי המחאה, ופעיליה ונבחריה אכן נוכחים במוקדי ההפגנות.
מלנשון, מנגד, הכחיש שהוא מנהל את התנועה וקרא למאבק לא אלים. הוא אף הזהיר את תומכיו שהצתות פוגעות במטרותיהם. סליאר מציע הסבר רחב יותר לעניין של מלנשון ברחוב. לדבריו, בסיס התמיכה של המפלגה משלב אנשי שמאל אידאולוגי עם צעירים ממשפחות מהגרים, שחלקם חשו במשך שנים ניכור כלפי המערכת הפוליטית. האתגר, לטענתו, היה לתרגם את הכעס שלהם להשתתפות בבחירות.
לשיטתו, ההפגנות הפרו-פלסטיניות לאחר 7 באוקטובר העניקו למפלגה הזדמנות להעמיק את הקשר עם הציבור הזה. הוא מתאר במות, הסעות, חלוקת דגלים וקבוצות פעילות ברשתות, וטוען שהמפגשים ברחוב שימשו גם לבניית מאגרי קשר ולהרחבת התשתית הארגונית.
מבחינתו, כוחו של מלנשון אינו מסתכם בכמה אנשים מגיעים להפגנה אחת, אלא ביכולת לשמור איתם על קשר גם לאחר שהיא מסתיימת. אותו מנגנון, הוא טוען, יכול לשמש במאבקים נוספים - ולהעניק למפלגה השפעה החורגת ממשקלה בקלפי.
"מקרון היה עסוק בלהיות פלסטיני יותר מהפלסטינים"
אמג'ד טאהא, פרשן אמירתי, מציג ביקורת אחרת על מקרון. לדבריו, הנשיא השקיע מאמצים בפתרון משברים מחוץ לצרפת, בזמן שהבעיות בבית העמיקו. "הוא הציע פתרונות לעזה, לאיראן ולשאר העולם, אבל מה עם פריז?", כתב טאהא. "הוא היה עסוק בלהיות פלסטיני יותר מהפלסטינים, כשצרפת הייתה צריכה שהוא יהיה צרפתי".
"איך אפשר לצפות שנרצה לבקר בצרפת כשאזרחי צרפת עצמם כבר אינם מרגישים בה בטוחים?", הוא שואל. אבל את דבריו הוא מסיים דווקא בקריאה לחזור למורשת הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה, נאורות, אמנות וחילוניות רפובליקנית.
"צרפת העניקה לעולם את וולטר, ויקטור הוגו, מולייר, מונה ואת שפת החירות", כתב. "עליה להעניק שוב לאזרחיה את כל הסיבות להיות גאים להיות צרפתים".
מהרחוב אל ארמון האליזה
בתרחיש שהוא מתאר, ניצחון של לה פן עלול להצית מחאה חריפה מצד השמאל הרדיקלי ולהוביל לתגובת נגד של הימין. ניצחון של מלנשון, מנגד, עלול לדעתו להביא לשינוי עמוק במדיניות צרפת וביחסיה עם המערב.
לניתוח הזה הוא מוסיף את רוסיה. לטענתו, מוסקבה עשויה להרוויח מהיחלשות המרכז הפוליטי הצרפתי ומהתחזקות כוחות המבקרים את הסדר המערבי. הוא מזכיר את קשרי העבר של לה פן עם רוסיה ומצביע על עמדותיו של מלנשון כלפי נאט"ו והמלחמה באוקראינה. עם זאת, סליאר עצמו אינו מציג ראיה למימון רוסי של מלנשון, והחשד שהוא מעלה אינו מוכיח קשר כזה.
"הנבואה ניתנה לשוטים", הוא מסכם, אך מזהיר כי הסיכוי לתרחיש קיצוני רחוק בעיניו מאפס. בין התחזיות האלה לבין דרישות התלמידים נמתח כעת המאבק על פירוש האירועים: האם צרפת ניצבת מול מחאה חברתית שהידרדרה לאלימות, מול ניצול פוליטי של מצוקה אמיתית, או מול שילוב של השניים? התשובה תקבע גם את אופן הטיפול במשבר. שכן גם אם המתרסים יפונו והאש תכבה, התלמידים יחזרו לאותן כיתות - והפוליטיקאים ימשיכו להיאבק על קולותיהם.
התרעות פיקוד העורף