נוכחות הגוברת של אמריקאים מוסלמים, או ממוצא ערבי, במוסדות השלטון בארצות הברית חושפת מציאות פוליטית מורכבת הרבה יותר מהחלוקה המקובלת בין תומכי ישראל לתומכי הפלסטינים. מלבנונים המשתייכים למחנה הרפובליקני ולימין הפרו-ישראלי, דרך אמריקאים ממוצא סורי ומצרי ועד לפוליטיקאים ממוצא פלסטיני המזוהים עם האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית - מתגבשת בקונגרס האמריקאי מפה פוליטית מגוונת.
תוצאות בחירות האמצע בשבוע שעבר מעניקות לתהליך הזה ממד חדש. עבדול אל-סייד ממישיגן נבחר לסנאט והיה למוסלמי הראשון בתולדות ארצות הברית שנבחר לבית העליון של הקונגרס. לבית הנבחרים נבחרו או נבחרו מחדש עשרה פוליטיקאים ממוצא ערבי או מוסלמים.
המשמעות החשובה של התהליך טמונה בשינוי במעמדן של קהילות המהגרים ובהשתלבותן במוקדי הכוח. בסך הכל, נבחרו 11 חברים ממוצא ערבי או מוסלמים לקונגרס האמריקאי: סנאטור אחד ועשרה חברי בית הנבחרים.
עמדותיו הביקורתיות כלפי מדיניות ישראל והסיוע הצבאי האמריקאי לה משתלבות בתפיסת עולם המטילה ספק בסדרי העדיפויות הביטחוניים והכלכליים של וושינגטון.
הרבה יותר מסוגיית ישראל
התופעה המעניינת ביותר אינה הגידול במספר הנבחרים, אלא הפערים האידיאולוגיים ביניהם. הנבחרים הרפובליקנים ממוצא לבנוני וסורי משתלבים במחנה השמרני המזוהה באופן מסורתי עם תמיכה בישראל ועם תפיסת עולם ביטחונית נוקשה. מנגד, חלק מהנבחרים הדמוקרטים ממוצא פלסטיני ומצרי מייצגים זרם פרוגרסיבי המבקש לשנות את מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל, ובפרט את מדיניות הסיוע הצבאי שלה. לצידם נמצאים פוליטיקאים שמסלולם אינו מתמצה בסוגיה הישראלית-פלסטינית.
חשוב גם לזכור שהפוליטיקאים הללו אינם בהכרח נציגים של הקהילות שמהן באו. הם נבחרו במחוזות בעלי הרכב דמוגרפי, כלכלי וחברתי מגוון, ונדרשים לתת דין וחשבון לבוחרים בעלי מגוון רחב של זהויות ועמדות.
נוכחותם של פוליטיקאים ממוצא ערבי במחנה הרפובליקני מפריכה את ההנחה שלפיה מוצא ערבי מחייב הזדהות פוליטית עם הפלסטינים או התנגדות למדיניות ישראל. השתלבותם של נבחרים אלה בימין האמריקאי מבוססת על הזדהות עם עקרונות המפלגה בנושאי ביטחון, כלכלה, מדיניות חוץ וערכים שמרניים. מבחינתם, הזהות הלבנונית או הסורית היא חלק מהביוגרפיה המשפחתית, אך אינה מכתיבה את עמדתם הפוליטית.
באופן כללי, בחירתם של הנציגים המוסלמים או ממוצא ערבי מלמדת כי המפלגה הרפובליקנית אינה מוגבלת עוד למאגר המסורתי של מצביעים ונציגים, אלא מסוגלת לשלב בתוכה בני משפחות מהגרים ממוצא מזרח-תיכוני. הזהות האתנית אינה מחסום בפני השתלבות במחנה השמרני.
בצידו הדמוקרטי של המתרס נמצאים פוליטיקאים לא מעטים המבקשים לשנות את היחס המסורתי של המפלגה הדמוקרטית לישראל. אולם לא מדובר רק בוויכוח על ישראל. בקרב חלק מהנבחרים הללו מתקיים חיבור בין הסוגיה הפלסטינית ובין ביקורת רחבה יותר על מדיניות החוץ האמריקאית, על תקציבי הביטחון ועל סדרי העדיפויות החברתיים של הממשל.
הבחירה של מוסלמי לסנאט חשובה במיוחד בהקשר הזה. בסנאט מתקבלות החלטות הנוגעות למדיניות החוץ, לאישור מינויים בכירים ולאישור אמנות והסכמים בינלאומיים. כניסת נציג בעל תפיסת עולם פרוגרסיבית לבית העליון עשויה להעניק למגמות הביקורתיות כלפי מדיניות ישראל במה פוליטית משמעותית יותר. עם זאת, כאמור, אין להסיק שכל חברי הקונגרס המוסלמים או ממוצא ערבי מחזיקים בעמדות דומות.
כדי להבין את השינוי בייצוג הפוליטי בארצות הברית יש להרחיב את המבט אל מעבר לקהילה הערבית-אמריקאית. חלק מחברי הקונגרס המוסלמים מגיעים מקהילות שאינן קשורות לעולם הערבי, והם מביאים עימם מסלולים אישיים ופוליטיים שונים. הייצוג הסומלי, האפרו-אמריקאי, האפגני והלטיני-מוסלמי ממחיש שהאסלאם האמריקאי אינו תופעה אתנית אחת. הוא מורכב מאנשים שנולדו בארצות הברית לצד מי שהגיעו אליה כפליטים או כמהגרים, ומקבוצות בעלות מסורות חברתיות ותרבותיות שונות.
ככל שהייצוג המוסלמי מתרחב, כך קשה יותר להתייחס לקהילה המוסלמית בארצות הברית כאל גוש בעל עמדה אחידה. גם שאלת היחס לישראל אינה יכולה לשמש מדד יחיד להבנת עמדותיהם או סדר היום שלהם.
אינטרסים במקום זהויות
מבחינת ישראל, השינוי המשמעותי ביותר אינו רק הגידול במספרם של פוליטיקאים ממוצא ערבי ומוסלמים, אלא התרחבות הוויכוח האמריקאי על מדיניות ישראל. במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מתמיכה רחבה משתי המפלגות הגדולות. התמיכה הביטחונית בה נחשבה לאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ האמריקאית. בשנים האחרונות, ובמיוחד בעקבות המלחמה בעזה, ניכרת שחיקה בקונצנזוס הזה בעיקר בקרב חלקים במפלגה הדמוקרטית.
הפוליטיקאים ממוצא ערבי והמוסלמים בקונגרס אינם הגורם היחיד לשינוי הזה, אך הם מעניקים לו ביטוי פוליטי ברור. הם מביאים אל מוקדי קבלת ההחלטות קולות המבטאים מגמות רחבות יותר בקרב מצביעים אמריקאים, ובמיוחד בקרב צעירים ופרוגרסיבים. השינוי אינו מתבטא בהכרח בשלילת התמיכה בישראל, אלא בשינוי התנאים שבהם היא ניתנת.
יותר ויותר פוליטיקאים דורשים לבחון את מדיניות ישראל, את אופן השימוש בסיוע האמריקאי ואת ההשלכות ההומניטריות של פעולות ישראל. עם זאת, יש להבחין בין ביקורת על ממשלת ישראל, התנגדות למדיניות הסיוע הצבאי, ההתנגדות למלחמה בעזה ושלילת זכות קיומה של ישראל. אלו עמדות שונות, ואין לאחד אותן לקטגוריה אחת.
על בסיס המפה הפוליטית החדשה ניתן לזהות ארבע מגמות אפשריות. הראשונה היא המשך השתלבותם של אמריקאים ממוצא ערבי ומוסלמים במפלגה הרפובליקנית ובמפלגה הדמוקרטית. מגמה שנייה היא התחזקות האגף הפרוגרסיבי. אם הביקורת על מדיניות ישראל בקרב מצביעים צעירים ודמוקרטים תגבר, נציגים בעלי עמדות ביקורתיות עשויים להפוך לחלק ממחנה רחב יותר הדורש שינוי במדיניות הסיוע לישראל.
מגמה שלישית היא התבססות של אמריקאים מוסלמים וממוצא ערבי במחנה השמרני במפלגה הרפובליקנית, במיוחד בקרב ציבור בעל תפיסות שמרניות בנושאי ביטחון, כלכלה וערכים חברתיים. והמגמה הרביעית היא מעבר מפוליטיקה של זהויות לפוליטיקה של אינטרסים: הדור הבא של פוליטיקאים ממוצא ערבי עשוי להיבחר יותר בזכות עמדותיו בנושאי כלכלה, בריאות, חינוך, הגירה וביטחון, ופחות בשל מוצאו.
המפה החדשה של הקונגרס מלמדת על שינוי עמוק בחברה ובמערכת הפוליטית בארצות הברית. האמריקאים ממוצא ערבי והמוסלמים משתלבים במערכת בצורה עמוקה ואינם עוד קבוצות שניתן להגדירן באמצעות עמדה אחת כלפי ישראל, השתייכות מפלגתית משותפת, או זהות דתית אחידה.
העובדה שהנבחרים הללו חלוקים ביניהם אינה מבטאת חולשה של הקהילות שהם מייצגים, אלא היא דווקא עדות להתבגרותן הפוליטית.
הקהילות כבר אינן זקוקות לעמדה אחידה כדי להיות חלק ממוקדי הכוח האמריקאיים. יתרה מכך, יכולתם של בני קבוצות מיעוט להשתלב בשתי המפלגות הגדולות, להתמודד על עמדות בכירות ולקדם אג'נדות שונות מעידה על מעבר מייצוג סמלי להשתתפות ממשית בעיצוב המדיניות הלאומית.
מבחינת ישראל, התמונה מחייבת חשיבה מחודשת. מצד אחד, ישראל יכולה למצוא שותפים ותומכים גם בקרב פוליטיקאים ממוצא ערבי. מצד אחר, עליה להתמודד עם מציאות שבה הביקורת על מדיניותה הופכת לחלק משמעותי בשיח הפוליטי האמריקאי.
ישראל אינה יכולה להסתפק עוד בקשריה המסורתיים עם המחנה הרפובליקני, וגם לא להניח שכל דמוקרט ממוצא ערבי או מוסלמי הוא בהכרח יריב. עליה להבין את המערכת האמריקאית דרך אינטרסים, אידיאולוגיות, זהויות וקואליציות, ולפתח דיאלוג עם מגוון רחב של נציגים.
יותר ערבים ומוסלמים נכנסים לקונגרס האמריקאי, והם אינם מייצגים מחנה אתני אחיד או מסכימים בכל נושא. הם נעשים חלק בלתי נפרד מהמאבק על דמותה ועל עתידה של ארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף