"הפליטות כתופעה, לצערנו, לא הולכת לשום מקום", אומר ג'וני קליין, מנכ"ל יוניצ"ף ישראל, קרן האו"ם למען הילד. "מדינות העולם חייבות להקצות מכסות לפליטים במדינות מערביות שמסוגלות לקלוט אותם. כל עוד נדבק בססמאות כמו 'הם פליטים והם חייבים לחזור למדינה שלהם', זה רק יחמיר את המצב. זכותו של כל ילד להיות במערכת חינוך, לא רק לטובת הילד, אלא גם לטובת המדינה שבה הוא נמצא".
לפי נתוני האו"ם לשנת 2015, מספר הפליטים והעקורים בעולם הנמצאים בסכנה עומד על יותר מ-65 מיליון איש, ומספר זה צפוי לגדול בהערכות שייעשו בסוף שנת 2016 בגלל המלחמה הארוכה בסוריה ובעקבות המשברים המתמשכים באפריקה.
סוריה מובילה זו השנה השלישית את טבלת הייסורים. כ-12 מיליון איש נמלטו ממנה או הפכו לעקורים בתוכה. אחריה נמצאת אפגניסטן, עם מעל 2.5 מיליון איש. בהמשך נמצאות מדינות כמו סומליה, דרום־סודן, קונגו ומדינות אפריקה אחרות. מחקרים שנערכו מגלים כי זמן הפליטות הממוצע - כלומר, הזמן שבו ישהה אותו אדם או ילד מחוץ למדינתו במעמד פליט - עומד על כ-25 שנים.
קליין חרד לעתידם של הילדים שאינם משולבים במערכת חינוכית. "למיליוני הילדים האלו אין גישה לחינוך", הוא אומר. "מדובר בעיקר במצב של משברים ארוכים. אם ניקח את סוריה כדוגמה, זו אוכלוסייה משכילה. חלק ניכר מהפליטים הסורים בעלי השכלה על-תיכונית, ועכשיו נוצר אצלם דור נטול השכלה. זה משבר נוסף על הפליטות. פליטים סורים בטורקיה ובירדן זוכים לחינוך מסוים אך ורק אם הם במחנות הפליטים. אותו חלק גדול שנמצא בערים ובכפרים אינו זוכה להשכלה כלל, אלא אם כן הוא מצליח לממן אותה. ילדים מתחילים לעבוד למען המשפחה, לקבץ נדבות, והם חשופים מאוד לאלימות, לתקיפה, לסחר. ירדן וטורקיה אינן קולטות ילדים פליטים לתוך מערכת החינוך הציבורית מחוץ למחנות. במחנות יש מה שנקרא 'מרחב בטוח לילדים', שמפעילים יוניצ"ף וארגונים קטנים שונים, ושם הם זוכים לחינוך בסיסי ולמסגרת".
יוניצ"ף מפעילה מרכזים בטוחים לילדים גם על נתיב הפליטות באירופה, ביוון, מקדוניה, סלובניה וברלין. "הילדים האלו יכולים להפוך למנוע צמיחה אם יטפלו בהם, ובמקום זה הם יהפכו לנטל על העולם", מוסיף קליין.
על פי מחקרים שערכה נציבות הפליטים של האו"ם, דווקא חינוך הוא הצורך המבוקש ביותר בקרב פליטים ועקורים, והוויתור עליו מגיע רק במקרים שבהם אין כל ברירה. בעולם קיימים כמה פתרונות זמניים, כמו בית ספר המגיע אחת לכמה זמן באוטובוס ובית ספר בקופסה, פיתוח של יוניצ"ף, המוצנח למקומות אסון ובו ציוד לעד 80 ילדים ומורה אחד. השימוש בבתי הספר תלוי כמובן ביכולתה של הקהילה השוהה במקום להתארגן.
קליין מסכים עם הערכת הגורם מאיסטנבול. "יש סחר, יש ניצול מיני, אנחנו שומעים סיפורים שמדירים שינה מעינינו", הוא אומר. "אם פעם באזורים הכפריים בטורקיה הייתה כלה סורית נחשבת מציאה, היום ילדות בנות 11 הופכות שם לכלות, כי למשפחה אין ברירה".
מנגד, לבנון השכנה קלטה בחמש השנים האחרונות יותר ממיליון פליטים. באופן מפתיע, דווקא שם הכירו בחשיבות העצומה של שילוב ילדים במערכת בתי הספר. "בלבנון קרה משהו מדהים", קליין מספר. "כמעט 50% מהתפוסה היום בבתי הספר הציבוריים היא של ילדים סורים. אנחנו נוהגים לומר שליד כל ילד לבנוני יושב ילד סורי".
שרון רמון, מומחית למצבי אסון וחירום המתמחה בחינוך, הקימה בתי ספר בהאיטי אחרי רעידת האדמה הקטלנית שתקפה את המדינה בשנת 2010 ובמחנות פליטים בעולם. כעת היא מסבירה מה קורה לילדים שאינם משולבים במערכת חינוך. "בית הספר הוא מסגרת מארגנת לילדים בחיים", היא מסבירה. "הם נמצאים בו ברוב שעות הערות שלהם, הם לומדים הרבה מעבר לאוריינות - גם על התרבות והחברות שלהם. לילדים, גם במצבי חירום, דרוש נרטיב מארגן - אני קם בבוקר, אני הולך לבית הספר, זה מה שיקרה במהלך היום, זה מי שאני וזה מה שצפוי לי היום. כשקבוצה גדולה של ילדים עוברת למקום שבו אין בית ספר, השגרה נעלמת והחוסן שלהם יורד. הכל משתנה. ילדים כאלו הם דור אבוד".
"ברור, מיד אחרי מזון, מחסה ורפואה חייבים להתחיל בחינוך ושיקום פסיכוסוציאלי. זה קו ישיר לאינטגרציה במדינה הקולטת. סביב מתחם של בית ספר מתפתחת קהילה, להורים קל יותר כי הילדים נמצאים במקום בטוח. בישראל יש חוק חינוך המאפשר לכל ילד, לא משנה מאין, להשתלב במערכת החינוך. ילדים שלא משתלבים במערכת מראש - אנחנו מנבאים להם עתיד של כישלון, אלא אם כן מדובר באמת בילד יוצא דופן. ילדים פליטים, שחלקם גם נאלצים לעבוד במקום ללמוד, לא יוכלו להתקדם ולהשתלב. זה מעין גזר דין – איפה תישארו מבחינת מעמד ויכולת למוביליות חברתית באוכלוסייה זרה, במדינה זרה".
"בעולם אוטופי, באזורי אסון בתוך שבוע. במצב של פליטות והגירה רצוי לספק לילדים מסגרת בתוך חודש עד חודשיים, גם כדי לשקמם וגם כדי להגן עליהם מסחר, מאלימות או מפגיעה מינית שילדים פליטים חשופים להם. גם כשהילדים זוכים לחינוך, בהרבה מקרים הוא רחוק מלהשביע רצון. באזורים שבהם יש אוכלוסייה של עקורים, שיעור הילדים הממשיכים ללמוד מעבר לבית הספר היסודי עומד על כ־%36 בלבד. בחלק מקהילות הפליטים מאפריקה היחס בין בנות לבנים עומד על חמש בנות לכל עשרה בנים בבתי הספר.
לא רק הכמות ירודה, אלא גם האיכות. במקומות מסוימים היחס בין תלמיד למורה עומד על מורה אחד ל-70 תלמידים, והישגי הילדים נמוכים מאוד, כמו למשל יכולת הקריאה והכתיבה. הצורך להתמודד פעמים רבות עם שפה זרה משפיע גם הוא על היכולת הלימודית.
ד"ר רמי גודוביץ', פעיל מוכר בקהילת מבקשי המקלט בישראל המנהל זה שלוש שנים מיזם חינוכי באוגנדה, מכיר מניסיונו את ההשפעה שיש להיעדר מסגרת חינוך על ילדים. "ילד שלא נמצא במערכת חינוך קופא על שמריו, בעיקר ילדים שכבר היו קודם במערכת חינוכית", הוא אומר. "הם סובלים מתסכול וייאוש ברמה שאין לתאר. זה מרסק את הדימוי העצמי ואת הביטחון העצמי. הילדים האלו לא מודעים בכלל לאפשרויות שיש בעבורם בעולם. חינוך הוא הצלת האדם שבאדם, הוא מאפשר להתמודד".
במיזם של גודוביץ' ושותפתו לאה מילר פורשטט לומדים כיום 136 ילדים שחיו בישראל והוחזרו לדרום-סודן, שם אין מערכת חינוכית הולמת. "ראינו מקרים של ילדות בדרום-סודן שנתקלו בדברים קשים כמו ניסיונות לניצול וסחר, וגילינו שילדות שהיו בבית ספר וחבשו את ספסל הלימודים ידעו להתמודד הרבה יותר טוב מאלו שלא", הוא מספר. "גם מערכת חינוך שאולי לא פועלת לפי הפרמטרים המקובלים, אבל נותנת מסגרת שבה הילד נפגש עם בני גילו, עדיפה מהיעדר מוחלט של מערכת חינוך".
התרעות פיקוד העורף