ב־18 ביולי 2012 בשעה 17:30 התפוצץ המחבל מוחמד חסן אל־חוסייני במגרש החנייה של נמל התעופה בבורגס, בולגריה, צמוד לאוטובוס תיירים ישראלים. באוטובוס המתינו באותה השעה 42 תיירים, רובם צעירים, שעתידים היו לעשות את דרכם משדה התעופה למלונות ברחבי העיר. הם הגיעו פחות משעה קודם לכן בטיסה מנתב"ג ואחרי 40 דקות על אדמת בולגריה, נרצחו חמישה מהם - מאור הרוש, אליאור פרייס, איציק קולנגי, אמיר מנשה וכוכבה שריקי - יחד עם נהג האוטובוס הבולגרי. יותר מ־30 תיירים ישראלים נוספים נפצעו ופונו לבתי החולים המקומיים.
שעות בודדות לאחר היוודע דבר הפיגוע נחתה בבורגס המשלחת הישראלית, בראשות ארגון ההצלה הלאומי מד"א ובית החולים איכילוב, המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי. תפקיד המשלחת היה לטפל בפצועים ולפנות אותם חזרה לארץ להמשך הטיפול. בלב התופת נרקמה לפתע חברות מפתיעה, ערבות הדדית, חוצת שפות, יבשות ותפקידים, בין פרופ' גבי ברבש, אז מנהל בית החולים איכילוב, לבין קלינה קרומובה, אז חברת פרלמנט צעירה ששמעה על הפיגוע והחליטה על דעת עצמה לנסוע לבית החולים שבו אושפזו הפצועים כדי לעזור. עשר שנים לאחר הפיגוע המתועב בבורגס הפגשנו בין ברבש לקרומובה, לשיחת זום מרגשת.
ב־2012 הייתה קרומובה, היום מנהלת יחסי ציבור בחברת Huawei Technologies, חברת האסיפה הלאומית, כפי שמכנים בבולגריה את הפרלמנט והרשות המחוקקת, חברת פרלמנט צעירה, בת 27 בלבד; פרופ' ברבש כיהן באותן השנים כמנהל המרכז הרפואי על שם סוראסקי (איכילוב), זאת לאחר כהונה בת שלוש שנים כמנכ"ל משרד הבריאות. קורות חייהם של השניים יעידו כי מדובר בשני אנשים שלא אמורים היו להיפגש לעולם. אל שיחת הזום המשותפת הם עולים ממקומות שונים בעולם ולמרות המסכים הדיגיטליים העומדים כחיץ, ההתרגשות מהמפגש ניכרת מיד. הניצוץ בעיניים של שניהם מספר את הסיפור.
מד"א היה מוכן לפעולה בתוך שעה בלבד. אלי בין, מנכ"ל מד"א גם בעת הפיגוע וגם כיום, מסביר את ההיערכות המהירה: "מד"א הוא גוף שיודע להגיב מהר מאוד, החירום הוא השגרה שלנו, לכן זה לא משנה אם אירוע כזה מתרחש בארץ או בחו"ל, אנחנו יודעים להגיב אליו מהר וחזק ויש לנו יכולות שלאחרים אין, כי אנחנו לא גוף בירוקרטי, כמו מדינה, שצריכה לקבל אישורים. היתרון היחסי הנוסף שלנו הוא שאנחנו חברים בצלב האדום הבינלאומי, שנותן לנו את היכולת לתקשר עם הגופים המקומיים ולתרגם את זה לשפה שלנו ולהתארגן בהתאם".
החיבור בין מד"א לבין איכילוב היה מהיר, וכשבין פנה אל ברבש, מיד חברו השניים ושילבו בין היכולות של שני הארגונים. "זמן התגובה שלנו הוא אחר", מוסיף בין, "הדנ"א של הארגונים שלנו, של מד"א ואיכילוב גם יחד, המנהיגות כמו שאנחנו רואים במקרה של פרופ' ברבש, שהוא דמות מעוררת הערצה בעיניי, היא שאנחנו לא מתמהמהים. אצלנו יכולת קבלת ההחלטות שונה. יש כאן שילוב באמת מיוחד של יכולותיה של מדינת ישראל, שיש לה מגן דוד אדום ובית חולים חזק ומפקדים שיכולים להגיב בצורה ראויה ומהירה, גם כשזה לא נוח, גם כשזה קורה בשעות מאוחרות או בחופשת הקיץ".
קרומובה: "אני זוכרת שהייתי בסופיה ודיברתי בטלפון עם חברה קרובה מבורגס, עיר הולדתי. פתאום בטלפון שמעתי סירנות. שאלתי אותה 'מה קרה?'. אחותה עבדה אז בבית החולים, לכן היא כבר ידעה ואמרה לי, 'משהו נורא קרה בשדה התעופה. היה פיגוע על אוטובוס עם תיירים מישראל. אף אחד לא יודע כמה קורבנות יש. זה מאוד מפחיד'. הלכתי הביתה כדי להביא מטען לטלפון ומיד יצאתי לבורגס. לא חשבתי יותר מדי, לא היו לי תוכנית או רעיון לגבי מה אני יכולה לעשות. גם לא הלכתי לשם כחברת פרלמנט, אלא פשוט כאזרחית שיודעת שצריכה לתת יד ולסייע. עשיתי את זה כי כולנו כל כך הזדעזענו, לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות. זאת הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בבולגריה".
ברבש: "קלינה, כמה זמן הגעת לפנינו?"
קרומובה: "אם אני זוכרת נכון, הגעתי בסביבות 22:00 ואתם הגעתם בסביבות 2:00".
המחבל המתאבד, מוחמד חסן אל־חוסייני, היה לבוש כתייר, בחולצת טריקו כחולה קצרה, מכנסיים קצרים וכובע מצחייה לראשו. הוא נשא שני תיקים ותעודה מזהה מזויפת, אך לא עורר את חשדו של איש. כך הצליח להתקרב לאוטובוס ולפוצץ אותו. המשלחת הרפואית מישראל הגיעה לבורגס בשני מטוסים פרטיים שנשכרו במיוחד. "הישראלים שראו אותנו כשנחתנו, פשוט התחילו לבכות", מספר בין, "הם לא האמינו שהגענו. הם היו סגורים בתוך השדה ופתאום מגיע כוח ישראלי גדול שעונד את סמלי המדינה, זה בהחלט היה דבר יוצא מן הכלל". האתגר היה העובדה שבורגס היא עיר נמל שלרוב מתפקדת כעיר נופש ואין בה מערכת רפואית מתקדמת, כפי שיש בערים מרכזיות אחרות בבולגריה.
ברבש: "כשהגענו לשדה, הפרטים עוד לא היו ברורים, לא תפסו את המחבלים והיה חשש של גורמי הביטחון שהטרוריסטים עדיין בשטח ויתקפו בשנית. לכן היינו צריכים לחכות לליווי. המתנו עוד כשעה וחצי בשדה לפני שלקחו אותנו לבית החולים. ההמתנה הייתה מורטת עצבים. מבחינתנו הגענו לשם כדי לעזור ובמקום זה המתנו ולא נתנו לנו להגיע לבית החולים".
קרומובה: "בבוקר הייתי מאוד מופתעת שאני צריכה להסביר שאני לא המתרגמת, אלא חברת פרלמנט שהחליטה פשוט לבוא, הרי בילינו את כל הלילה ביחד".
קרומובה לא הייתה הנציגה הבולגרית היחידה שהגיעה לבקר באותו הלילה בבית החולים. הגיעו גם בכירים נוספים מהממשלה, לרבות ראש הממשלה הבולגרי דאז, בויקו בוריסוב, שר התחבורה, שרת הבריאות וכן ראש עיריית בורגס דימיטר ניקולוב. אלא שהיא, כאמור, לא הגיעה במסגרת תפקידה ובכל זאת ליוותה את המשלחת הישראלית לאורך כל הלילה עד לטיסת החילוץ חזרה לישראל.
ברבש: "אולי נראיתי כועס, אבל האמת היא שהייתי לחוץ".
קרומובה: "אני לא בטוחה שבאמת הייתי כל כך חשובה לצוות הרפואי, אבל כמו ברגעים קשים אחרים, אנחנו צריכים אדם שיהיה שם לתמוך בנו. אני בטוחה שבתי החולים בבולגריה שונים מישראל, אז אני חושבת שזה היה חשוב שהייתי שם".
ברבש: "קלינה, הייתי שמח לשאול אותך על הזיכרון שלך. מה את זוכרת? כי אני ממש זוכר שתי נקודות בזמן. אחת מהן הייתה שעמדנו במסדרון באחת המחלקות בזמן שהצוותים בדקו את המטופלים ואז, אחרי הבדיקות של כולם ישבנו באמת ביחד עם כל הצוותים ועשינו את הרישום. אבל אף פעם לא שאלתי אותך מה היה הרושם שלך באותו רגע, מה היו המחשבות שלך בתהליך הזה, שעשינו יחד? מעולם לא דיברנו על זה".
קרומובה: "למען האמת, הלילה הזה היה אחד מהשיעורים הכי חשובים שחוויתי בחיי. זה היה שיעור לכוח, לקהילה ולתבונה. הלילה הזה נתן לי ערך מוסף לכל רגע בחיי. אני זוכרת שהסברת לי כמה יקר כל רגע בחיים ולכן לא משנה מה קרה, עלינו לחיות את חיינו בצורה הטובה ביותר ולהיאבק על החיים של כל אחד ואחת. אמרת לי שזאת אמונה שרווחת מאוד בישראל וזה היה מאוד חשוב ומשמעותי עבורי. הלילה הזה שינה את כל חיי".
בשלב זה של השיחה קרומובה מתקשה לעצור את הדמעות. קרומובה מנגבת את עיניה ואומרת: "הזיכרון הכי חשוב שיש לי מאותו לילה קרה עוד לפני שהצוות הישראלי הגיע. בבית החולים היה גבר גדול שחיפש אחר אשתו, שהייתה בהריון. אבל לא הצלחנו למצוא אותה. ברור שמיד הבנו שאנחנו לא מוצאים אותה משום שהיא לא בבית החולים ושהמשמעות של זה היא שמדובר באחת הקורבנות. כעבור זמן קצר הגיע ראש הממשלה הבולגרי, מר בויקו בוריסוב, לבית החולים, והגבר שראיתי הלך לראש הממשלה ואחז בו ושאל אותו: 'איפה אשתי? איפה אשתי?'. אבל אף אחד לא יכול היה לומר לו שהיא אחת הקורבנות. זה היה מאוד קשה עבורי. יכולתי לראות את האהבה בעיניים שלו, היה לי קשה שלא יכולתי לומר לו את האמת באותו רגע. זה פשוט היה לא הוגן. פשוט לא הוגן". האישה שעליה מספרת קרומובה היא כוכבה שריקי ז"ל מראשון לציון, שנרצחה בפיגוע.
קרומובה: "גם אצלי, הזיכרון השני המשמעותי שלי הוא משדה התעופה. האמת שבשבילי זה היה כבוד גדול, הייתי הנציגה הרשמית היחידה של בולגריה ברגע הזה והתאפשר לי לומר 'שלום' באופן ישיר לכל הישראלים שהיו שם וכמובן לצוות. זה היה ממש מרגש מצד הישראלים, כי הם בעצם הראו לי כמה חשובה הייתי עבורם, עבורכם".
שני מטוסי הרקולס הגיעו לבורגס לחלץ את הנפגעים חזרה הביתה. בין וברבש מספרים על תחושת שליחות וגאווה ישראלית. האירוע הקשה הוביל את שני המנהלים להפיק לקחים ולהקים צוות מיוחד של מד"א ואיכילוב שינסח תורת הפעלה מחודשת שתוכל לסייע ככל הניתן במציאות המשתנה.
קרומובה: "גם הייתה לנו פגישה בלונדון".
ברבש: "אנחנו ממש צריכים להזמין אותך לישראל".
קרומובה: "אני כל כך אשמח לבוא ולפגוש את כל האנשים שאמרו לי לפני עשר שנים 'תודה'. אני בטוחה שבקרוב אני אבוא. כי זה גם לא משנה כמה זמן עבר, זה משנה מה את מרגישה. אני רוצה לבוא לישראל להכיר את האנשים, את המדינה, את התרבות שלכם. את העוצמה, הגישה החיובית והתקווה שיש לכם בלב. בשבילי זה יוצא מן הכלל".
קרומובה: "אני מסכימה לגמרי. הזמן אומנם עובר מאוד מהר, אבל כשיש לך מישהו בראש ובלב, הזמן לא חשוב".
התרעות פיקוד העורף