זה קרה ב־4 באוקטובר 1992. מטוס מטען של חברת אל־על התנגש בבניין מגורים בשכונת ביילמר באמסטרדם, אחרי שהמריא משדה התעופה הסמוך, סכיפהול. האסון הכה גלים ברחבי העולם וסחף המונים לקלחת שמועות סביב השאלות מדוע התרסק המטוס ומה נשא במטענו. בעוד שבישראל האירוע נשכח די מהר, בזיכרון הלאומי ההולנדי הוא צרוב עמוק. 30 שנים אחרי, יצאו לאוויר העולם שתי סדרות טלוויזיה, בישראל ובהולנד, המנסות להתחקות אחר התעלומה הגדולה.
אסון ביילמר, על שם השכונה בדרום־מזרח אמסטרדם שבה התרחש, היה לתאונה האווירית הגדולה ביותר שידע ענף התעופה הישראלי. עד אז, ידעה התעופה הישראלית להתמודד בעיקר נגד טרור.
האסון אירע ביום ראשון, בשעות הערב, שעה שתושבי השכונה נמצאו בביתם ונהנו מיומם החופשי. כמה שעות קודם לכן, ב־14:31, נחת מטוס המטען של אל־על באמסטרדם לאחר שיצא מניו יורק. מטען חדש הועלה אליו, הוא תודלק, וצוות המטוס הוחלף ותפס את מקומו: הקברניט יצחק פוקס, טייס המשנה ארנון אוהד, מהנדס הטיסה גדליה סופר וענת סלומון, נוסעת נוספת שהורשתה להצטרף לטיסה. בשעה 18:22 המריא המטוס בדרכו לנתב"ג וכעבור דקות בודדות התנגש בבניין מגורים בביילמר.
ביילמר של 1992 הייתה שכונה ענייה עם אוכלוסיית מהגרים גדולה מכמעט 150 לאומים שונים. וינסנט דקר, עיתונאי הולנדי ואחד מחוקרי האסון, אומר כי “הייתה פחות תשומת לב כלפי תושבי ביילמר, בטח אם משווים אותם לתושבים העשירים במרכז אמסטרדם ולשאלה מה היה קורה לו האסון היה מתרחש בקרבם. עד היום מטוסים טסים מעל לביילמר. המטוסים אפילו חזרו לטוס מעל לביילמר כבר שבוע־שבועיים לאחר האסון.
כשתיקנו את אחד המסלולים בסכיפהול, מטוסים הופנו לטוס מעל לאמסטרדם. התושבים שגרים במרכז אמסטרדם מיד פנו לראש העיר בבקשה לשנות את זה, וזה אכן שונה. לכן זה די ברור שהעשירים יודעים איך להגיע לראש העיר, והעניים צריכים לחכות ולראות מה יעבור להם מעל הראש".
מארי אטוהנה, בעבר תושבת ביילמר, נולדה בגאנה והגיעה לאמסטרדם ב־1982. “שמענו רעש ממושך", נזכרת אטוהנה באותם רגעים מבעיתים, “הלכתי לחדר של הילדים ועמדנו ליד החלון. ראינו שלמטוס יוצא עשן מהזנב, שהוא עולה למעלה וטס לכיוון שדה התעופה. אמרתי לילדים שאולי הוא טס לשם כי הוא צריך דלק".
אטוהנה מספרת כיצד אחד השכנים נכנס פנימה וניסה יחד איתה לראות איפה הילדים נמצאים, אבל היה עשן בכל מקום, “הוא דחף אותי החוצה. חשבתי שהוא יביא את הילדים. אני ראיתי את הבן שלו ומשכתי אותו מחוץ לעשן. הייתי בטוחה שיביאו את הילדים שלי גם, לא חשבתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם. בבוקר למחרת הלכתי לבתי החולים לחפש אחריהם, אבל נודע לי שהם מתו כבר באסון. הם נקברו יחד עם כולם בקבר אחד לא רחוק מביילמר. הכל הלך באותו היום, הילדים שלי, הבית שלי. החיים מאז לא קלים".
במהלך השיחה שלנו, אטוהנה מתארת בכאב את קורותיה הקשים מאז אותו היום. לימים, בעלה לשעבר, לקח ממנה את כל שהיה לה והיא נותרה בלי כלום. היא עברה ללונדון, בעקבות הצעת אחיה, אבל גם הוא בגד בה, ואז היא הצליחה להשיג עבודה כמטפלת במבוגרים, שבה עבדה במשך 18 שנים. הדמעות בעיניה חונקות את כל מי שניצב מולה. הן חודרות גם מעבר לשיחת הווידיאו שמחברת בין לונדון וירושלים: “אנשים חושבים שזה נעשה קל יותר, אבל זה לא נכון, את לעולם לא שוכחת.
"רק אלוהים יכול לעזור לי עכשיו, אף אחד אחר לא יכול. היו תקופות שחשבתי: למה שלא אסיים את חיי, אבל אז אמרתי לעצמי להיות סבלנית, כי הסבלנות היא המפתח לחיים, אני יודעת שיום אחד אני אראה אותם. עכשיו אני רק רוצה לחזור להולנד כדי לבקר את הקברים של הילדים שלי, ולבקר את הנכדים של הילדה הגדולה שלי שנשארה בחיים. אבל זה לא פשוט. אין לי שם בית וכבר לא קל להשיג שם דירה".
דקר בילה את סוף השבוע המדובר עם חברתו דאז, אשתו דהיום. הם שבו לדירתה לארוחת ערב כשאמו צלצלה ואמרה לו להדליק את הטלוויזיה, מפני שאירעה התרסקות מטוס באמסטרדם. “אני הייתי כתב התעופה של המגזין 'טראו'. אז ברור שהיה לי עניין בזה", מספר דקר, “בהתחלה לא ידעתי שמדובר במטוס מטען, ולכן הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהיות שמדובר במטוס 747 שהתרסק אל תוך בניין מגורים, כנראה שאנחנו מדברים על מאות הרוגים. הייתי בשוק מהמספר הזה והבנתי שאני צריך לנסוע למשרד כדי להבין מה קרה".
דקר מסביר כי אף על פי ש־15 שנים קודם לכן, במרץ 1977, אירעה תאונה חמורה יותר בנמל התעופה באי טנריפה, כאשר התנגשו שני מטוסי בואינג 747 - האחד של חברת KLM ההולנדית והשני של חברת פאן אמריקן, ו־583 בני אדם נהרגו באסון, האסון בביילמר השפיע עמוקות עליו ועל ההולנדים ככלל: “זה היה אסון שקרה על אדמת הולנד, זה לא קרה לפני כן".
"אבל באותו אחר הצהריים, כלומר כמה שעות לאחר מסיבת העיתונאים, שמעתי משוטרים שכבר ידעו מערב התאונה עצמה שהמטוס איבד שני מנועים. בנוסף, יום למחרת דיברתי עם עדים שתיארו מסלול אחר לחלוטין ממה שהציגו לנו. העדות שלהם קיבלה אישור כעבור שבועיים, כשהתקבל מידע מהקופסה השחורה של המטוס".
דקר מסביר כי על כל מטוס ישנן שתי “קופסאות שחורות", המהוות מערכת הקלטה המתעדת את נתוני הטיסה. “ישנו רשם נתוני הטיסה וישנו מקליט הקול בתא הטייס", אומר דקר. “במקרה של ביילמר מצאו את רשם נתוני הטיסה ולא את מקליט הקול בתא הטייס. הרשויות פרסמו חלק מהתוצאות שהתקבלו מרשם נתוני הטיסה, שסתרו את המידע שהתקבל ממערכת המכ"ם. רשם נתוני הטיסה תאם את מה שהעדים ראו, ולכן אני חושב שהמידע שהתקבל מרשם נתוני הטיסה היה נכון, והמידע שהתקבל ממערכת המכ"ם פוברק. אני ממש חושב שהייתה כאן הונאה. אני לא חושב שזה קרה בטעות, או במקרה, אני חושב שזה שונה בכוונה".
נועם פנחס, במאי הסדרה “שמיים אפלים", שתשודר החל מיום ראשון, 25.12 בהוט 8, היה בן 18 כשאירע האסון. אביו היה איש חיל האוויר והוא עדיין זוכר את תחושת התדהמה בעקבות התאונה. לפני מספר שנים, כאשר חיפש את הפרויקט הבא שלו, נתקל בערך ויקיפדיה על התאונה ומיד הבחין כי כמות החומר בהולנדית גדולה בהרבה מכמות החומר בעברית, “שם, אסון ביילמר היה אירוע מכונן בכל מיני רמות, בישראל התייחסו רק לשורה התחתונה שלו. זה סקרן אותי וזה מה שזרק אותי לדרך, ככה התחלתי בעצם", מספר פנחס.
“הסדרה מתייחסת לכך שכאשר אין שקיפות מטעם השלטון והרשויות החוקרות, וצצות בעיות - אז אנשים משלימים לבד את החסר", אומר פנחס, “כך מתחילות תיאוריות קונספירציה. למשל, לאורך ההיסטוריה היו רק שלושה מקרים רשומים שבהם הקופסה השחורה של המטוס לא נמצאה. הראשון היה באפריקה, שהיו עדויות רבות על ג'יפ שהגיע ולקח אותה. השני ברוסיה, ביער נטוש המתפרש על פני שטח מאוד גדול, ואילו התאונה בביילמר הייתה המקרה השלישי.
"אבל עלתה השאלה, איך באזור כל כך קטן לא הצליחו למצוא את אחת משתי הקופסאות השחורות. שאלנו את כולם איפה הקופסה השחורה, הם טוענים שהיא או נשרפה או שהיא אבדה, אני לא יודע. הכוונה שלנו הייתה להשתמש במסתורין כדי להכניס את הצופים לסיפור, אבל מבחינתנו זה לא משנה לסיפור איפה היא באמת".
ד"ר עמנואל ליבן, שכיהן בשעת האסון כסמנכ"ל הנדסה של בדק מטוסים בתעשייה האווירית, הכיר היטב את מטוס ה־747 והצטרף למשלחת הישראלית שנסעה למחרת לביילמר כמומחה למטוס ולמנוע. ליבן: “הכרתי היטב את המטוס, היות ובאותה התקופה היה לנו פרויקט ענק של הסבת המטוס ממטוס נוסעים למטוס מטען, אז הכרתי את כל פרטי הפרטים שלו".
נכחו שם רשות התעופה ההולנדית, שהובילה את החקירה, נציגי אל־על, נציג בואינג, הייתה שם נציגות של חברת המנועים, פראט אנד וויטני, וגם הייתה שם מחלקת חקירות תאונות של האמריקאים. במסגרת המשלחת בהובלת לפידות הייתה גם נציגות של התעופה האזרחית. אני גם מיניתי כמה מהנדסים מהתעשייה האווירית שיעזרו לי בחקירה המקצועית, למקרה שיתעוררו שאלות שלא תהיה לי עליהן תשובה".
ד"ר ליבן מסביר כי חמש דקות לאחר שהמריא המטוס, כאשר הגיע לגובה 6,500 רגל, במהירות של 260 קשר, נשמע קול פיצוץ. דקה לאחר מכן הקברניט קרא “מיידיי - מיידיי". מגדל הפיקוח הפנה את המטוס למסלול הנחיתה הארוך בשדה התעופה של אמסטרדם. ליבן: “הקברניט פוקס, שהיה קברניט ותיק מאוד, דיווח ששני מנועים בצד ימין הפסיקו לעבוד ולכן הוא רוצה לחזור לשדה ולנחות. אז המגדל הפנה אותו אל עבר המסלול הארוך, שמשמש בדרך כלל כמסלול לנחיתות אונס כאלה.
"פוקס ניסה להשתלט על המטוס, אבל הוא ראה שכל התצוגות מהבהבות ואדומות וכנראה הבין שקרה משהו רציני מאוד. אז בעוד הוא מנסה להשתלט על המטוס, הוא החליט לנחות בשדה הכי קרוב. בשביל זה הוא עשה פנייה ימינה, כששני המנועים בצד שמאל פועלים בהספק מלא, כלומר בדחף מלא, אבל בצד ימין הוא לא ידע - כי מהקוקפיט לא רואים את המנועים - שבפועל נפלו לו שני מנועים.
"במצב כזה המטוס הסתחרר, אי אפשר היה להשתלט עליו, והוא נכנס עם דלק מלא לתוך רובע המגורים של אמסטרדם. אחר כך התברר ששני המנועים נפרדו ונפלו לים צפונית־מערבית לאמסטרדם. בהתרסקות, התלקחה אש ענקית מהפיצוץ ואחרי זה התחילו כל מיני השערות וסיפורים על קנוניות שהמטוס הוביל דלק גרעיני".
המשלחת הישראלית שהתה באמסטרדם כשלושה שבועות ולאחר מכן נסעה לחודש נוסף. “זאת הייתה אחת החקירות הכי מעניינות שהייתי בהן", משתף ליבן, “אבל כעבור שלושה ימים, ראש עיריית אמסטרדם העביר את כל ההריסות והגרוטאות מהשכונה למגרש אחר, לבקשת התושבים, כדי למצוא שם את הגופות. יתר החקירה התנהל מהמגרש הזה".
כבר ב־1979, השנה שבה יוצר המטוס, הורתה בואינג לערוך בדיקת פינים כל 2,500 שעות טיסה ולמרוח עליהם חומר נגד חלודה. שנתיים לאחר מכן החליפה בואינג את הפינים הישנים בסוג חדש, שעדיין חייב בדיקה. “לכל חברה יש ציוד, זה נקרא ציוד לבדיקה ללא הרס, שבואינג מספקת אותו על מנת לבדוק אם הפין הזה סדוק או לא סדוק, האם הוא שלם או לא שלם. ואם מוצאים שהוא סדוק, יש הוראה להחליף אותו", מתאר ליבן. “חודשים ספורים לפני האסון, בעקבות האסון של אייר צ'יינה, פרסם ה־FAA הוראה שקוראת לערוך בדיקת אולטרה־סאונד וראייה כל 500 שעות טיסה לפינים הישנים, וכל 1,000 שעות טיסה לפינים מהסוג החדש. כלומר הם החמירו את הבדיקה".
"הממצאים נבדקו גם בארצות הברית וגם בטכניון, ובפין היו סימני עייפות, שהצביעו על סדק שהתקדם הרבה מאוד שעות טיסה. כלומר שהמטוס הזה טס כבר הרבה זמן עם הסדק הזה, ואז עלתה השאלה למה לא גילו את זה. מצד אחד היה את הנייר החתום, מצד שני היו לנו ראיות ביד שהפין הזה ישב שם הרבה זמן בעוד שהסדק שלו מתקדם לאט־לאט".
החקירה הסתיימה, וחברת בואינג שילמה פיצויים סמליים לנפגעים. אלא שתעלומת ביילמר עוד הייתה רחוקה מלהסתיים. “אנשים התחילו לתהות מה היה במטען", אומר דקר. “שבועות לאחר התאונה כלבים וחיות נוספות מביילמר, החלו למות, ותושבי השכונה החלו לחלות. שוטר שהכרתי ופעל בזירה אפילו נפטר כעבור שנתיים. אבל הממשלה ההולנדית המשיכה לטעון שהיא לא יודעת מה הכיל המטען ושעד שלא תדע מה נכלל ברשימת המטען המלאה, היא לא תוכל לחקור ולקבוע שהמחלות קשורות בתאונה".
ההכרזה הרשמית מצד ממשלת הולנד לאחר האסון הייתה כי במטען המטוס היו פרחים, בשמים וציוד מחשבים. אלא שהתסמינים שתושבי השכונה החלו לדווח עליהם הולידו שורה של השערות ושמועות בנוגע למטען סודי שגרם לתחלואה הרבה.
וינסנט דקר היה מבין העיתונאים הבודדים שהמשיכו לסקר באופן עקבי וביקורתי את הפרשה, והשאלות רק המשיכו להיאסף: האם החליטו הממשלות השונות להסתיר מידע מן הציבור? או שמא היה זה מקרה רשלנות שבו הרשויות ההולנדיות פשוט הגיבו מאוחר מדי ובחנו את האסון רק מנקודת מבט בירוקרטית השואלת מה מותר ומה אסור שיימצא במטוס מטען, בלי להבין את ההשלכות והסכנה הטמונה בתאונה שכזאת לאורך זמן?
“בשבועות שלאחר התאונה כתבתי עליה הרבה", ממשיך דקר, “ועל כך שהעדים סיפרו סיפורים שונים מהמידע שהציגו הגורמים הרשמיים, ועל האופן שבו נתונים סתרו נתונים אחרים. ואז כבר קיבלתי רמזים מהדובר של שר התחבורה שאני אהרוס לעצמי את הקריירה אם אמשיך לכתוב בנושא. לרוב לא יגידו דבר כזה בהולנד לעיתונאי, אבל במקרה הזה אמרו לי. אני זוכר מקרה נוסף, שקרה כמעט חודשיים לאחר התאונה.
"גורם ישראלי בכיר הגיע למערכת העיתון שלי, ל'טראו', ואמר לעורך הראשי ‘אתה לא יכול להגיד לווינסנט דקר לעבוד על דברים אחרים? כי הוא מפרסם כל מיני סיפורים שאנחנו לא אוהבים'. גם זה מעולם לא קרה בהולנד, שנאמר לעיתון בהולנד לפטר עיתונאי או להפנות אותו לכתוב על דברים אחרים, זה גם פגע בי וגם עורר בי חשש".
השאלה שהעסיקה את כולם הייתה מה הכיל המטען. אולם בהמשך התברר כי הממשלה ההולנדית קיבלה לידיה כבר בימים הראשונים לאחר התאונה את מרבית רשימת המטען, המתייחסת לכ־90 טונות מה־110 שנשא עליו המטוס. ברשימה הופיעו רכיבים מסוכנים, בהם DMMP - דימתיל מתילפוספונט - חומר כימי שאומנם אינו מסווג כרעל, אך ניתן להכין ממנו סארין, גז עצבים. אלא שהמידע הזה התפרסם לציבור רק כעבור שש שנים. “היו מרכיבים חמורים יותר שלא דווחו", מסביר דקר.
“ב־1998, ממשלת ישראל הכריזה שהיא לא תספק את כל הרשימה מטעמי ביטחון לאומי. ואני יכול להבין את הצורך של ישראל בנשק ייחודי, ואני גם לא מאשים את ישראל בכך. הרי ישראל בעמדת מיעוט אל מול מספר הגורמים שרוצים לתקוף אותה, ולכן היא רוצה להגן על עצמה. אבל זה כן היה חשוב לדעת אם אנשים נהיו חולים בגלל המטען". לימים, סיפקה ישראל את רשימת המטען של 20 הטונות הנותרות, ואלה התבררו כציוד מחשבים. כך שנשאלת השאלה מדוע הולנד לא ביצעה חקירה מעמיקה כדי לבחון אם תסמיני המחלה שעליהם מדווחים תושבי השכונה קשורים ברשימה המקורית שקיבלה לידיה כבר בימים הראשונים.
כמענה אפשרי, אך גם די קונספירטיבי, מסביר דקר כי ישנו הסכם אי־הפצה בעולם, אשר אוסר על ארצות הברית לספק למדינות אחרות נשק גרעיני. ומכיוון שהמטוס הגיע מארצות הברית וטס דרך אמסטרדם לתל אביב, אז ברור כי ארצות הברית השתתפה בפעולה אסורה וכן, כי גם הממשלה ההולנדית הייתה נאלצת לשאת באשמה, מפני שזה עבר דרך שדה התעופה שלה, ואסור היה לה לאפשר זאת, “לכן אני אומר ששלוש הממשלות, ישראל, ארצות הברית והולנד, הסכימו ביניהן לא לחשוף את המטען שהיה על המטוס. בעיניי הן הסכימו על כך כבר ברגעים הראשונים".
"ממש כבר כמה דקות לאחר התאונה הם היו הראשונים שהגיעו לזירה, למעט כמה שוטרים. ובאמצע הלילה כל האזור נחסם בפני עיתונאים וצלמים, ואי אפשר היה לראות מה קורה בזירה. אבל כן ראו צוותים בסרבלים לבנים שהגיעו, חיפשו דברים ולקחו דברים. וזה המשיך גם ביום למחרת". ד"ר ליבן: “זה סתם שטויות, טענו שהחוקרים מחפשים אורניום באדמה. זה לא היה נכון. קיבלנו סרבלים כדי שלא נתלכלך, זה הכל. כל ועידת חקירה קיבלה סרבלים כאלה. לכל ועדה היה משרד, וכשהיינו הולכים לאתר, היינו מתלבשים בסרבלים".
פנחס: “לנו היה חשוב להניח סימני שאלה, אבל להתבסס על העובדות. לכן מבחינת הסדרה, הדמויות בסרבלים הלבנים הן לא העניין. לצורך העניין, גם המטוס לא נשא חומרים רדיואקטיביים והיו הרבה שמועות סביב זה, אבל כל החומרים היו חוקיים. לכן היה לנו יותר חשוב להביא מומחה שמנתח את רשימת המטען ומסביר כמה מסוכנים היו החומרים, גם אם היו חוקיים.
"האסון הזה היה אסון סביבתי ולא טופל ככזה. הסיפור כאן בעיניי הוא על המערכת הגדולה נגד האדם הקטן, ובאופן ספציפי יותר על אסון שמתרחש בלב עיר מערבית, שיש בו גם שכבת סיפור על אוכלוסייה מרקע סוציו־אקונומי נמוך יותר עם כוח פוליטי כמעט אפסי. ועל כן, כתוצאה מהאסון הזה הסדרה משרטטת דיוקן של טיוח, ככה נראה טיוח".
ברבות השנים עלתה שאלה נוספת: מדוע התושבים לא פונו מהאזור לאחר התאונה? הרי בעוד שחלקי המטוס נלקחו להאנגר לבדיקה ולבחינה, ועל פי דקר גם חלקים מהמטען נלקחו מבלי שדווח עליהם לציבור, תושבי ביילמר נשארו וצפו בעבודות בזירה, כשהם נותרים חשופים לדלק המטוס ולחומרים שהיו עליו ועתה בערו בשכונתם. פנחס: “הגורמים הרשמיים משכו זמן, כולם רצו לתת לרעש התקשורתי לעבור. ולכן אני רציתי לשאול, האם מסרו את המידע המלא לתקשורת? האם אמרו לפנות את השכונה? האם מישהו מאל־על בא ואמר לפנות את השכונה? נכון שזאת הייתה אחריות הולנדית, אבל זה היה מטוס אל־על, ובסופו של דבר הכל נעשה על גבם של 15 אלף איש שגרים באזור".
מרגע סיום החקירה על אודות התקלה במטוס הופנתה מרבית הביקורת אל עבר ממשלת הולנד, אבל פנחס מסביר מדוע האסון בביילמר והסדרה בעקבותיו מספרים סיפור אוניברסלי יותר, “הקהל של הסיפור הזה הוא קהל בינלאומי", אומר פנחס, "חברת ההפצה שלנו למשל, Dogwoof, היא חברת הפצה בריטית, וכשהם קראו את ההצעה וראו את הקאטים הראשונים, הם אמרו שזה מזכיר להם את השריפה במגדל גרנפל, שהציגה את אותו מכניזם של טיוח.
"כשקורה דבר כזה, אתה מבין שיש כרונולוגיה לאופן שבו המערכת מגיבה, לכך שהיא מגוננת על עצמה, מנסה להשיב את הסדר על כנו בעוד שכולם מצופפים שורות ומתעדפים את הסדר הקיים על חשבון האזרח הקטן. מכניקת הטיוח היא אוניברסלית, היא מתרחשת בכל העולם. והחמקמקות בטיוח היא שלא מדובר בקבוצה של אנשים שיושבת במרתף חשוך וזוממת מזימות אפלות, זה פשוט הטבע השני של המערכת במקרים כאלה. אף אחד לא עשה משהו בכוונה, ואי אפשר להעמיד אף אחד לדין, ואין מישהו אשם, אבל כולם אשמים והמערכת אשמה".
התרעות פיקוד העורף