ילדים מאוד צעירים (עד גיל 3) לא מבינים את המצב, לא יכולים להבין את המצב, ובינינו אנחנו גם לא רוצים שהם יבינו.

מבחינת היכולת הקוגניטיבית שלהן, ילדים קטנים לא יכולים להבין מה זה אומר טרור, דקירות ורציחות, מלחמה וביטחון, ומכיוון שהם לא מבינים כלום, הם בעצם מסתכלים עלייך, על הבעות הפנים שלך ועל שפת הגוף שלך, ולומדים את המצב והיחס למצב.

ההורים הם השופר של הילדים הקטנים, ואם הם חשים ממך סוג של חרדה, בהלה ופחד, כך גם הם יחושו. ולכן זה כל כך תלוי בכם ההורים.
ילדים מקבלים מה שאומרים להם, התפקיד שלנו כהורים הוא לא רק להרגיע את הילד בעת פחד אלא לשדר רוגע כדי שהוא לא יפחד.

הדרך לשדר ביטחון קשורה למסרים ולאנרגיה שאנחנו מעבירים ומתבטאת אפילו בדרך שבה אנחנו מחזיקים את הגוף. ברור שיש אמהות, ואולי גם אבות, שלא שולטים בעצמם כי הפחד גובר על היכולת שלנו לשלוט בעצמנו וכשאנחנו מפחדים הדופק ולחץ הדם עולים, הגוף מזיע ולעתים יש רעד בכל הגוף.

כשאתם ליד הילדים תעמידו פנים עד כמה שאפשר כי הם צריכים שמי שלידם באותו רגע ירגיע אותם. לטובתם, תאספו את עצמכם באותם רגעים וגם אם אתם בוכים ורועדים תרימו את הילד ותגידו לו שאתם שומרים עליו והחדר בטוח.
אין שיפוטיות כלפי מי שקשה לו לעשות את זה, אבל זה מה שהם צריכים. תעסיקו אותם כמה שאפשר.

אנחנו חיים במציאות בלתי נסבלת ומי שלא חי אותה יכול רק לנסות להבין אותה אבל לחוות את הדבר הזה בכל החושים שיש לנו - בריח של הפחד, ברעש, ברגשות ובתחושות זה בלתי נסבל.

מיכל דליות מייעצת: כיצד מספקים לילדים תחושה של ביטחון בתקופה כזו?

ההורים הם אלו שקובעים את רמת החרדה אצל הילדים. שדרו רוגע, ויהיה רגוע