התוודעתי לראשונה לסטיבן ג'רארד כמה חודשים לפני יורו 2000. גרתי אז בארצות הברית. רכשתי עיתוני סוף שבוע בעברית וזכור לי שבמוסף של מעריב, בפרומו לקראת היורו, דיברו על הקשר הצעיר של נבחרת אנגליה.

עוד לא בן עשרים. מגיע מליברפול. גדל בשכונת מצוקה. מה שאז תואר כסוג של שיכון קרוואנים. "ומשם מגיע הדבר הגדול הבא", נכתב בטקסט, או לפחות כך זכור לי. ג'רארד תואר כקשר הגנתי עם יכולות התקפיות. אודה על האמת: התיאור לא ממש עשה לי את זה.

מתי ראיתי את ג'רארד בפעם הראשונה אני כבר לא ממש זוכר. אבל מאז ראיתי אותו בעשרות רבות של משחקים מלאים, אולי משהו בין מאה למאתיים. גם ראיתי את ג'רארד במציאות בגמר באיסטנבול. וגם בגמר שנתיים לאחר מכן באתונה.

אני אוהב את סטיבי ג'י. לא רק בגלל שאני אוהד ליברפול. אני אוהב את סטיבי ג'י כי אני מעריך אותו, וכי אני אוהב את היכולות שלו. כבר אין כמעט שחקנים עם בעיטה כמו שלו. אין כמעט שחקנים עם יכולת ההרמה שלו.

אין כמעט שחקנים שנכנסים לאטרף כמוהו ויודעים לדחוף את הכל קדימה כשהקבוצה שלו צריכה להבקיע שער. אומרים גם שאין כמעט מנהיגים כמוהו וקפטנים כמוהו, אבל דווקא זה פחות מרשים אותו. כי למרות כל המנהיגות של הקפטן הזה, לא זכינו באליפות בכל שנותיו במועדון.

וזה מבחינתי הדבר הכי משמעותי. ליברפול קיימת כדי לזכות באליפויות. כך זה מבחינתי מגיל חמש כשהתחלתי לאהוד את הקבוצה. מדובר בשנים 1979-1980. גם אם ליברפול לא זכתה אז בכל עונה, היא עדיין זכתה בהמון אליפויות והיא תמיד הייתה בצמרת והיא תמיד גם איימה על אליפות אירופה. אני אוהד ליברפול בגלל ליברפול של שנות ה-80.

אני אוהד ליברפול בגלל ריי קנדי, וסטיב ניקול, וברוס גרובלאר, ויאן מולבי, וקני דאלגליש, ואיאן ראש, וסטיב ניקול, וקרייג תומפסון, וסמי לי, וג'ון בארנס, וג'ון אולדרידג', ופיטר בירדסלי. ובטוח שכחתי עוד כמה נהדרים ואהובים שאני אוהד את ליברפול בגללם. כל השחקנים הללו היו אלופים. דגולים.

ולכן מבחינתי למרות כל מה שסטיבי ג'י עשה הוא לא ממש יכול להשתוות להם. כי מבחינתי ליברפול היא לא ליברפול אם היא לא זוכה באליפויות. ואנחנו לא זכינו באליפות כבר שניים וחצי עשורים. אלו 25 שנים איומות.

ולכן גם שחקנים כמו סטיב מקמנמן ורובי פאולר ומייקל אואן אינם נחשבים בספר שלי לשווי זכויות לשחקני שנות השמונים והשבעים. כי גם הם לא זכו.

אז לכן סטיבי ג'י לעד אצלי ייזכר כשחקן שלא זכה באליפות. ולמרות זאת, מאוד התאכזבתי לשמוע אתמול שהוא החליט לעזוב בסיום העונה ולא לסיים את הקריירה שלו בליברפול. כי ג'רארד הוא סמל. נדיר.

ואני חושב שסמלים נדירים מוכרחים לסיים את הקריירה בקבוצה עמה הם מזוהים, ובמיוחד כאשר זו הייתה הקבוצה היחידה בקריירה שלהם. לכן אני חושב שזה ממש חבל שמייקל ג'ורדן (ואפילו סקוטי פיפן) לא סיימו את הקריירה בשיקגו בולס; ואני אפילו חושב שזה ממש לא בסדר שפרנק למפארד לא סיים את הקריירה בצ'לסי.

ואני כן חושב שזה נפלא שלארי בירד שיחק רק בבוסטון, מג'יק ג'ונסון רק בלייקרס, ודירק נוביצקי עושה הכל- כולל הפתחה משמעותית בשכרו - כדי לשחק עד סוף הקריירה במדי הדאלאס מאבריקס.

סטיבן ג'רארד היה מוכרח לסיים את הקריירה בליברפול - כי ספק אם יש עוד שחקן כיום שכל כך מזוהה עם מועדון. פרנצ'סקו טוטי מתקרב אליו, והוא כן יסיים את הקריירה ברומא.

אבל סטיבי ג'י החליט לעזוב. אף על פי כן, אני כועס על ליברפול שלא עשו יותר כדי להשאירו. הכל זה הכל. לתת לו את השכר שהוא רוצה, ובעיקר את הכבוד שהוא רוצה וזה אומר להראות לו עד כמה הוא רצוי.

יש הסבורים שג'רארד כבר לא מספיק טוב לרמות הגבוהות. אפשר לחשוב כאילו 90% משחקני ליברפול אינם בדיוק כאלה. עדיין מרבית שחקני ליברפול פחות טובים מג'רארד. לדעתי עדיין יש בו לפחות עוד שנתיים של תרומה למועדון. הוא עדיין בועט נפלא. ובעיקר עדיין מגביה נפלא. והוא עדיין מנהיג וקפטן.

אבל אולי נמאס לג'רארד. אולי הוא רוצה אמריקה. אולי הוא רוצה את הכסף העצום במפרץ הפרסי. לכל מקום בו יילך, יעקבו אחריו אוהדי ליברפול. כי תמיד יהיה בשר מבשרנו. אני אפילו מקווה שג'רארד יזכה בטעמה המתוק של אליפות בקבוצתו הבאה - למרות שטעם כזה בחיים לא ישווה או יתקרב לטעם המתוק של זכייה באליפות בליברפול. ואולי זו הסיבה העיקרית שבגינה ג'רארד היה חייב להישאר - כי הוא יודע עד כמה חשוב עבורו לזכות באליפות בליברפול. וכל עוד קיים סיכוי תיאורטי שזה יקרה, הוא צריך להישאר.

אבל רצונו של אדם כבודו. בעיקר של סטיבן ג'רארד.

בורוביץ' כועס על ליברפול שלא עשתה הכל כדי להשאיר את סטיבי ג'י

כשזה מגיע לכוכב קבוצתו האהודה, בורוביץ' מרשה לעצמו להיות סנטימנטלי. הוא מבין את הקשר אבל עדיין היה מעדיף שיפרוש בקבוצה בה גדל ועם תואר אליפות