"מה שלומך שובי דובי?" כך פנתה אליי ספק בחינניות, בטוח בחוסר טקט אחת השכנות- מכרות רחוקות מאוד מאוד, בגינה הציבורית, בדיוק כשאורי החליטה לעלות על אחת ממגלשות האקסטרים.

בעודי מנסה לחלק בין החרדה מכך שלא אצליח לתפוס אותה והיא תיפול, לבין היציאה הטיפשית של אותה אישה שכנראה חשבה שרוח ההומור שורה עליי, לפחות כפי שהיא שורה עליה, בחוסר תיאום לא מובן, לא היה לי שום דבר שנון להגיד לה. האמת, באופן מפתיע. בימים כתיקונם, יש לי בארסנל תשובות מתוחכמות ושנונות כשמגיבים על המראה החיצוני שלי בכללי ובפרט בהיותי בחודש שישי, בהריון שלישי, כאשר אגלי הזיעה ניגרים בגופי בכל מקום שלא ידעתי שקיים, כשהשתיקה באמת יפה לו.

כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה חיוך מאולץ, עם זעם כבוש, כשבראשי עוברות 700 התנצלויות ( "אולי באמת אקח לתשומת ליבי") במקביל להתנצחויות ( "בקושי העליתי במשקל, התחלתי במשקל נמוך יותר מההיריון הקודם"), במקביל להצגת התמחויות ( "אני מדריכת חדר כושר בעברי, יש לי תפריט מאוזן יחסית ואני עושה אימוני כוח") ובסוף גמגמתי כינוקא: "אני מרגישה בסדר גמור, גדלים את יודעת". כמה כעסתי על עצמי, שבמאיות השניה שהיו לי לא נתתי את הצגת חיי.

הרי אני באמת מתורגלת במענים מצחיקים, שכאילו נכתבו לי מאיזו סדרת טלוויזיה משעשעת. עם השנים התחדדתי. כילדה ביישנית, שאף עברה חרם של שנה, כנערה אשר בחטיבה מצבה החברתי השתפר פלאים ( תודה לכיתת תאטרון החדשה שנפתחה ולמחזור ראשון בחטיבת רבין קרית מוצקין), ידעתי להוציא את המיטב במשך הזמן מסיטואציות כאלה ואחרות. גם כשעקצו אותי ידעתי לענות. בשילוב תמיכה מהבית, עם השקעה בלימודים ובהתנדבויות שונות, הרגשתי שאני שווה פרוטה.

השנים האחרונות, הגירושים שחוויתי, יציאה לשוק הרווקים התל אביבי המטורף, עד ההגעה לחסון, לפסגה, בנו אצלי יסודות איתנים של להיות מרוצה מהרגע. מהעכשיו. מהתמיד. גופי אכן עבר מטמורפוזות בשנים האחרונות, אבל אני מרגישה רוב הזמן יפה, חיונית וחיננית. לכן בכעס הקל של השניות שלא עניתי לה לגברת הנעדרת ( נימוסים), יצאה לי אנחת רווחה מהלב. "וואלה לא תמיד בא לי להעמיד אנשים במקום. גם זה מצריך אנרגיות".

בהמשך אותו שבוע אני והחסון הלכנו לחנות בגדים מפורסמת עם אורי, החסון מדד חולצה שבהחלט החמיאה לו, ואני כדרכי החמאתי לו שהוא דוגמן. עובר אורח, שיכול להיות אבא שלי מבחינת גיל, החליט להתערב בשיחה, בלי שכלל זומן או הוזמן ובהחלט רצה לפרגן: "הוא ממש דוגמן, כדאי לך לקשור אותו חזק אלייך בשרשראות", תוך כדי קריצה שוביניסטית לחסון.

החסון הובך קלות ואני עניתי: "שנינו קשרנו את עצמנו כבר מזמן חזק. אתה לא מבין אפילו עד כמה. והוא בהחלט דוגמן. כרגע סירב לקמפיין ענק להופיע על שלט ענק בטיים סקוור". ההדיוט פחות הבין את ההומור ורק חזר כתקליט שבור כאיזה פסיכולוג בשקל תשעים: " תקשיבי לי טוב, חזק תיקשרי אותו".

כמובן שבאותה שניה הרגשתי את אוזניי עולות באש ואת חוסר הביטחון מציף אותי שוב. "הוא נראה יותר טוב ממני. אפילו גברים מסתכלים עליו". ביטלתי את עצמי לכמה רגעים. עד שהחסון קלט את מבטי המשתהה ואמר בקול רם לכל באי החנות: " ממי, את מהממת תמיד. הוא לא מבין כלום. אני זכיתי, את הדוגמנית שלי".

ואתם אנשים שלא שאלו אתכם דבר, אם אין לכם משהו טוב להגיד, תעשו טובה- פשוט תסתמו את הפה, בטח כשרמת ההיכרות איתכם לא הייתה קיימת, עד הרגע בו החלטתם לפתוח את הפה. תודה מראש.