הבידוד עלול להיות מה שיהרוג אותנו | מלכת היופי לשעבר אילנה שושן בטור מיוחד

רצח נשים על ידי הבעלים שלהן לא מתרחש כתוצאה ממעשה מתוכנן מראש. אף אחד מהבעלים האלו לא תכנן לרצוח את המשפחה שלו. המעשה הוא המשך ישיר של התקף זעם. זו הסיבה שכתבו על כל רצח כי ״לא היה צפוי״ וכי מדובר ב״זוג נורמטיבי לחלוטין״, ואני רוצה לשים סימן שאלה גדול כאן, האומנם?

אנחנו כחברה מסרבים להאמין, מסרבים להכיר בתופעה המכוערת הזו של גברים, שלא לוקחים אחריות על ההתנהגות שלהם, על הזעם האצור בהם ולא מטפלים בעצמם, אלא מעדיפים להאשים את האישה בחוסר האושר שלהם כי היא לא מצליחה להכיל את התסכול שלהם.

כולנו שותפים לעיוורון הזה: אנחנו כציבור בכלל וגם החברים והמקורבים לזוג בפרט, שמסרבים לראות בגברים עם תארים אקדמיים ועובדי צווארון לבן פוטנציאל כלשהו לאלימות. האישה לא מספרת, כי מי יאמין לה, הרי הוא מפגין כלפיה בפרהסיה אהבה בטונות ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה.

גם אני לא רציתי להאמין שזה קורה לי, עם אדם שעמל קשה לזכות באמון שלי. כמי שנשרפה ברותחין ונזהרה בצוננים, דאגתי לסמן את הגבולות שלי והכרזתי על הקווים האדומים שלי מראש, אבל בכל זאת הוא חצה אותם שוב ושוב.

הפעם הראשונה תפסה אותי בהפתעה גמורה בטיול רומנטי בחו"ל. היינו ברובע היהודי, וביקשתי בסך הכל לבקר בבית הכנסת הישן. פתאום זה לא התאים לו והרגשתי כאילו משאית של 300 טון טסה לעברי ב־250 קמ״ש. פתאום לא הייתי אהבת חייו אלא הכתובת לכל התסכול והטינה שהוא רוכש לדת ולנציגיה. נאלמתי. קפאתי. את לא רוצה לעשות סצינה באמצע הרחוב ורק מתפללת שאין בסביבה תיירים ישראלים שיפעילו מצלמה. וכשזה נגמר הוא המשיך לבית הקפה הראשון ושאל אם אני רוצה משהו מתוק. לוקח לך רגע לעכל, את לא רוצה להעיר את הנמר, אז את משתפת פעולה ושנינו ממשיכים ו״נהנים״ משאר היום. בקיצור חיים בהכחשה.

אז אמרתי לעצמי, אם וכשזה יקרה שוב, אני אצביע על כך בו במקום. וזה קורה שוב. זה תמיד יקרה שוב כי זעם הוא כמו וולקאנו, הוא נמצא שם בתחתית האדמה, הוא יתפרץ בסדק הראשון שיימצא, ויגרום להרס בלתי צפוי. זה המעגל של ווקר שאני מכנה אותו ״מעגל הזעם והדבש״. לאחר כל התקף זעם/אלימות הוא יפציץ אותך באהבה כי הוא באמת לא רוצה לאבד אותך, עד שלא תוכלי כבר לחזור ולדבר על מה שהיה ואפילו תטילי ספק באמת שלך. כי הוא יבטל את דברייך, ״מה את עושה עניין?״.

בימים אלו, כשהרבה אנשים מפוטרים מעבודה והילדים בבית ונראה שכל זה הולך להימשך שבועות רבים, כדאי להיות עם אצבע על הדופק. התקפת זעם אינה כעס, היא אינה תגובה למשהו שקרה עכשיו. מה שקרה עכשיו הוא רק טריגר לכעס ולפחדים שהצטברו מזמן אחר ובמקום אחר וזו האחריות שלנו לזהות ולבקש עזרה מקצועית, כדי שלא נהרוס את הדבר שהכי יקר לנו - המשפחה שלנו, שלא נפגע באנשים האהובים עלינו - הילדים שלנו ובני הזוג שלנו - וכדי שנצליח לשמור על הקשר ועל האהבה גם בימי קורונה.

על ממשלת ישראל להקדיש לנושא הזה תשומת לב במסגרת תקציב החירום, להקים חמ״ל שייתן סיוע מרחוק לנשים במצוקה, שנציגי הרווחה יבקרו במשפחות שמועדות לצרות, ולתקצב את מרכזי הסיוע והמרכזים לבריאות הנפש כדי שיוכלו לתת מענה למשפחות במצוקה.

נקווה שנשים שיינצלו מהקורונה לא ימותו מהתרופה של המגיפה - הבידוד.