בהתקרב לחודש שמיני ושילוב החגים בתוכם, בלי קשר לחשבון הנפש של יום כפור, התחלתי לחשוב על האימהות שלי ואיך אתפקד כאמא לשניים.
סופי השבוע הללו שהבן לא איתנו והוא בעיר אחרת, זה חלק מהעניין של להתגרש בפרק א'. כגרושה ללא זוגיות, הדרמה קטנה יותר. הייתי מנצלת את השעות לעבודה, ספורט, כתיבה וחברים בעיקר. מאז הזוגיות עם החסון בשנתיים האחרונות ולקראת הלידה המתקרבת, אני מרגישה שקלפיי נטרפו מחדש.
ההתרגשות העצומה ולצידה החרדה הזוקפת קומתה במלוא הדרה מערערת את ביטחוני העצמי ימים כלילות. אני חושבת על אמא שלי, על כמה הייתי ועודני לעתים ביקורתית כלפיה ולעתים בא לי לנער את עצמי לדעת.
אני חושבת על בננו בן השמונה. ומה הוא חווה ממני. האם אני מספקת לו את המעטפת המתאימה, האם אני תמיד קשובה, סבלנית ואוהבת, עם כל ההורמונים המטורפים שמסובבים את ליבי. ואיך אתמרן באהבתי עם שניהם? איך אתן להם את האהבה הנדרשת והעצומה?
ואמאלה, האם אני אהיה טובה כאמא לבת? אולי אני טובה רק עם בנים, שם יש לי כבר פז"ם ארוך. בהריון זה אני רגועה ושלווה יחסית. התמיכה מהחסון, החיזוקים וההכלה עושים לי שלוות נפש, שלא הייתה מנת חלקי בהריון הראשון. ויש בכך הרבה שפיות. שפיות שלא הבנתי כמה היא מהותית, כשכל העולם מסביבך משתנה. כשהבכי מתעצם ואת לא יודעת מה לעשות קודם.
אחד השיעורים הגדולים שלמדתי בתחילת הדרך בהורות הוא לסנן רעשי רקע. שיעור שעלה לי ביזע, מלא דמעות ולא מעט חיבוטי נפש ארוכים, שחלקם נמשכים עד היום במינונים נמוכים יותר. הידיעה שאנו בגרסת המשפחה החדשה המתהווה היא מנחמת מחד, אבל מביאה איתה לא מעט דילמות וחששות.
האם הילדה תאהב אותי בדרך שהבן אוהב אותי, שהייתי בשבילו עולם ומלואו כבר כל כך הרבה שנים. ומה יהא על הזוגיות שלנו? ומה קורה אם הדיכאון אחרי לידה ידפוק על דלתות מוחי שוב? דבר אחד בטוח- חששות יורדים כשיש נקודות אחיזה. כשיש תחנות עגינה וחיבוקים של ביטחון.
התרעות פיקוד העורף