אחת בשביל השנייה: הנשים שיצאו ממעגל האלימות - ואלו שליוו אותן לאורך הדרך

"אני מרגישה זכות להיות חלק מהמסע של האישה האמיצה הזאת"

"לפני כמה שנים נכנסתי לאינטרנט, כתבתי שאני עוברת אלימות, נמצאת בסכנה ומחפשת לאן לפנות. תוצאת החיפוש הראשונה שעלתה לי הייתה צילית יעקובסון ועמותת 'בת מלך'", משחזרת נעמה (שם בדוי), בשנות ה־30 לחייה. "יום למחרת, כשהייתי על סף התמוטטות, הרמתי בשעה שתיים בלילה טלפון לעמותה. ענו לי, שמעו אותי וייעצו לי לפנות ללשכת הרווחה. בבוקר כבר התקשרתי למשטרה, כי הרגשתי ממש מאוימת".

"אם אפשר היה לצלם את התמונה של נעמה והילדים אז והיום - זה היה אומר הכל", אומרת עו"ד צילית יעקובסון, יו"ר עמותת "בת מלך" המסייעת לנשים דתיות וחרדיות הסובלות מהתעללות מצד בעליהן. "אני זוכרת את הפנים שלה, את החיוך, אבל גם ראיתי את הבהלה. יש סוג של עצירה כשאת מגיעה למקלט, זה אי של שפיות עבור מי שחיה במערכת יחסים אלימה. אני זוכרת איך נעמה אמרה לי: 'סוף־סוף אכלתי, שתיתי והתקלחתי מתי שרציתי'".

"הן הכינו את החדר שלי בצורה מאוד ביתית", נזכרת נעמה. "היה שלט על דלת החדר עם השם שלי ושל הילדים, היו מצעים חדשים מהניילונים, הכל היה מבריק. זה לא היה לי מוכר. לא היה לי בשנים ההן בית שמחכה לי, מישהו שמחכה לי".

יעקובסון: "יש את השלב שאת מחבקת ואומרת: 'אנחנו כאן בשבילך'. עם הזמן הקשר התהדק. הכרתי יותר את נעמה, אם זה כשישבנו לכוס קפה, או במהלך אירוע שהיה במקלט. הכרתי את המקרה שלה, את הילדים. ככה נוצרים החיבורים האישיים עם הנשים במקלט. בתקופה הזאת אישה עוברת תהליך של שיקום. מעבר להגנה שהמקלט מאפשר לה, היא גם עוברת תהליך של להחזיר לעצמה את ההערכה שלה, את הכוחות, ולצבור את הכלים ליום שאחרי. אבל גם כשנשים יוצאות מהמקלט, אנחנו מנסות לסייע להן לפי היכולות שלנו ולהיות כמו משפחה עבורן. נעמה ואני דיברנו על כך שזה כמו ילדים שפורשים כנפיים, אבל ההורים ממשיכים לדאוג להם".

נעמה שהתה במקלט שלושה חודשים. לאחר מכן מצאה דירה ועבודה. הקשר שלה עם יעקובסון וצוות המקלט נמשך עד היום. "זה קשר משפחתי, צילית היא כמו אחות בשבילי, זו אהבה שלא תלויה בשום דבר", היא אומרת. "בכל שאלה שיש לי במהלך השנים, אני יכולה לפנות לצילית ולשאר הבנות שהיו אחראיות במקלט. אנחנו בקשר כל הזמן, כל ערב פורים למשל אני מקבלת משלוחי מנות מהן. 'בת מלך' נתנה לי חיים".

"כשאני מסתכלת בהתכתבויות בוואטסאפ עם נעמה, אני כל פעם מתרגשת מחדש", אומרת יעקובסון. "כשנעמה קיבלה מענק התמדה בעבודה ושלחה לי צילום בוואטסאפ, גם מאוד התרגשתי".

"היא הייתה הבן אדם הראשון שפשוט הקשיב ולא שפט"

"הכרתי את מירי אחרי כניסתו לכלא של בן משפחה שפגע בי מינית בילדות", מספרת אור (שם בדוי), בשנות ה־40 לחייה. "הייתי במצב נפשי לא טוב וקיבלתי טלפון של מרכז סיוע 'תאיר' לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית (אחד מתשעת מרכזי סיוע של איגוד מרכזי הסיוע - א"ש). אני זוכרת כבר מהמפגש הראשון הכלה ברמה גבוהה מאוד, הבנה, הקשבה. היא הייתה הבן אדם הראשון שפשוט הקשיב ולא שפט".

"הגיעה אליי אישה מאוד נבוכה וחסרת ביטחון", מספרת מירי מדעי, רכזת ליווי בהליך הפלילי במרכז סיוע 'תאיר'. "היא הייתה מאוד מבוישת, בעיקר מיואשת מכל העולם, בבדידות קשה מאוד. אבל כבר ברגע הראשון היא ציינה שהעוגן שלה הוא בן הזוג שלה, והיא ישר העלתה בפניי את הפחדים המאוד קשים שלה מהשחרור העתידי של מי שפגע בה".

"הייתי כל כך אבודה, אפילו לא יודעת מה הייתה המטרה של הפגישה, רק רציתי להיאחז במשהו", מספרת אור.

"בעבירות מין בתוך המשפחה יש לנפגעת עבירה זכות להביע עמדה לגבי חופשות האסיר, קיצור מאסר. אור בכלל לא ידעה שהיא נתון במערכת הזאת", מספרת מדעי. "אף אחד לא דאג ליידע אותה. יידעתי אותה למשל לגבי הזכות שלה לקבל ייצוג משפטי מטעם המדינה כדי להגיש בקשה להרחיקו מסביבת המגורים, הלימודים והעבודה שלה כאשר הוא ישתחרר. אור הייתה בהתחלה מאוד קטנת אמונה. צריך היה לתת לה תקווה, נקודת אור. היא באה בחוסר אמונה. היה קשה לשכנע אותה שנעשה בשבילה כל מה שאפשר, אבל היא זרמה איתי, נתנה את הצ'אנס".

הקשר בין השתיים נמשך עד היום. "הייתה תקופה שרציתי לסיים את הלימודים האקדמיים, אבל נתקעתי כלכלית. גם מבחינת מימון הטיפול הפסיכולוגי נתקעתי, ומרכז הסיוע סייע במימון הטיפול ובסיום הלימודים", מספרת אור.

"אור הפכה אותי לסוג של שותפה בדברים הטובים יותר והטובים פחות שקורים לה בחיים בלי שום קשר לתפקיד הרשמי שלי", אומרת מדעי. "אם זה בכל מיני הישגים שהיו לה בעבודה, אם זה בהצלחות ובהצטיינות בלימודים, ואם זה במרה שחורה ובנפילה נפשית. בכל דבר שעבר עליה בחיים היא שיתפה אותי".

"מירי היא קרן אור שלי, זה הקשר הכי חזק שהיה לי אי פעם", אומרת אור. "אני יודעת שלא משנה מה קורה לי, אני יכולה להתקשר אליה לטוב ולרע. זה לא קשר טכני של אשת מקצוע שעזרה לי בחיים, ושם זה הסתיים. זה הרבה מעבר, זו מישהי שבאמת אכפת לה. אני מתקשרת אליה להתייעץ ולשתף בכל. אני מתקשרת ויודעת שהיא תמיד שם. זה אחד הקשרים האמיתיים שיש לי בחיים".

"אור גם למדה להאמין בעצמה שהיא שווה משהו", מוסיפה מדעי. "היא הגיעה אליי במצב שבו חשבה שהיא אבק, ופתאום הצטיינות, ציונים טובים. ראיתי את הפוטנציאל הגלום בה, וזה ניצחון אדיר, כי במהלך כל הילדות שלה היא הייתה באמת אבק".

"אימצתי ממירי את המשפט 'הבושה עברה צד'", אומרת אור. "בתחילת הדרך יש לנפגעות תחושות אשם קשות שהן לוקחות על עצמן, והכוונה של המשפט הזה היא שאפשר להפסיק להשתבלל ולהבין שאני שווה ולא אשמה ושהבושה עברה צד. אני לא מתביישת, הוא זה שצריך להתבייש. מירי ומרכז הסיוע לא עזבו אותי לרגע עד עצם היום הזה. גם כיום אם יש לי צורך, אני מתקשרת. מה צריך ילד? מבוגר אחד שיאמין בו, ורק שם מצאתי את זה".

"האמנתי בה כבן אדם ונתתי לה להאמין שהיא מסוגלת ושיוצאים מזה"

"הייתי במקלט לנשים מוכות של עמותת "ל.א לאלימות נגד נשים" יחד עם ילדיי", מספרת טל (שם בדוי), בשנות ה־40 לחייה. "ירדתי במדרגות ופתאום קלטתי את יעל. הייתה לה נוכחות מוארת, היא חייכה, לבשה שמלה ירוקה מאוד יפה, ואפילו הבת שלי אמרה: 'אמא, מי זאת האישה היפה עם השמלה הירוקה?'".

"אני זוכרת שסיפרת שהיית מסתירה את הסימנים הכחולים", אומרת יעל גולד, יזמית בתחום הבריאות, שכיהנה עד לפני שנה כמנכ"לית העמותה.

"אני זוכרת שראיתי את יעל, וכל הזמן נורא רציתי לבוא ולדבר איתה", מספרת טל. "כאילו הרגשתי שאני רואה מעין אחות. באותו אירוע באתי להציג את עצמי, ורק אחר כך שאלתי 'מתי את באה עוד פעם?'".

"אמרו לי שיש מישהי מיוחדת שהגיעה למקלט", מתארת גולד. "טל באה אליי ואמרה שיש לה כמה רעיונות ושהיא תשמח לשבת איתי ולדון בהם. אמרתי לה שאבוא במיוחד, ואנחנו נשב. טל נכנסה לי ללב, היא עשתה תהליך מדהים. הקשר בינינו הפך להדדי ולא לקשר תלותי. אני נהנית לראות אותה, את ההתפתחות שלה, ואני שם תמיד בשביל מה שהיא תצטרך".

גולד: "כל אחת מאיתנו יכלה חלילה למצוא את עצמה במקום השני. אין לי שום יתרון עליה. האמנתי בה כבן אדם ונתתי לה להאמין שהיא מסוגלת ושיוצאים מזה. תמיד בן אדם צריך את האחד שיאמין בו".

טל: "אני אומנם לא במקלט, אבל אני לא מנותקת מהחיים האלה בצורה הרמטית. בכל שלב של החיים שלי יעל שותפה למה שאני עוברת. אם התקבלתי לאיזו עבודה שמאוד רציתי, מיד סיפרתי לה. גם כשבחרתי ללכת בדרך עצמאית, שיתפתי אותה. כשקורה לי דבר טוב, הראשונה שאני כותבת לה וואטסאפ היא יעל, כי מבחינתי חלק מההצלחות שלי הן לחלוטין גם שלה".