בוקר אחד נעה צבי, נעמי ליפין, תמר חושן, מיטל סאיסקי ואבישג קופמן־טורק עזבו את חיי הנוחות שלהן, והפכו לקבוצה הנשית הישראלית הראשונה שצולחת את תעלת למאנש ב עכשיו הן מדברות על חודשי ההכנה הארוכים ("הגענו למצב שהיינו מוכנות לכל"), על ההתרמה לעמותת רוח נשית ("נתן הרבה כוח במים"), על הידיעה שכישלון אינו אופציה ("אם מתחייבים לאתגר מתאבדים על זה"), וגם על המזל ששיחק להן ("יש אלוהים - והיא אישה!")
כשנעה צבי הרהרה ברעיון לצלוח את תעלת למאנש, היא ודאי לא שיערה בנפשה שתשיג את הזמן המהיר ביותר בנבחרת ישראלית כל־נשית. צבי פנתה לאבישג קופמן־טורק, שחיינית בעלת רשימת הישגים מפוארת בתחום השחייה, וביקשה ממנה לנהל את עניין הצליחה. אפילו היא לא דמיינה מה יקרה בחודשים הבאים.
"כשנעה ואני נפגשנו בפעם הראשונה היא רצתה שאני אהיה המנהלת המקצועית, כי היא חשבה שאני יודעת איך מארגנים את כל זה", צוחקת קופמן־טורק. "כשאני שחיתי את הלמאנש צוות של גברים ארגן את זה. חוץ מזה, אמרתי לנעה שאני לא רוצה להיות רק הצד המקצועי אלא חלק מהקבוצה".
צבי ידעה מדוע היא פונה לקופמן־טורק. היא הישראלית הראשונה שהשלימה את אתגר "שלושת הכתרים" בשחייה במים פתוחים, שכולל את חציית תעלת למאנש, תעלת קטלינה והקפת האי מנהטן, מחזיקה בזמן הטוב ביותר לצליחת הכנרת (20.5 ק"מ ב־5:34 שעות), והראשונה שביצעה חצייה כפולה של אורכה (41 ק"מ).
עד מהרה נוצרה קבוצה של חמש בנות, ואל השתיים הצטרפו גם תמר חושן (51), נעמי ליפין (61) ומיטל סאיסקי (43). כולן נשות קריירה ואמהות, וכולן הציבו לעצמן אתגר לצלוח את תעלת למאנש ולהיות הנבחרת הכל־ישראלית הראשונה שמתמודדת עם האתגר המורכב הזה.
אנחנו נפגשות חודש אחרי שהן חזרו מהצליחה, שנחשבת להישג הישראלי המהיר ביותר בכל הזמנים: צליחת שליחים של קבוצה כל־נשית בזמן של 10:52 שעות. האתגר, כך נראה, גיבש אותן ליחידה הומוגנית ומאושרת. הן שמחות על הפגישה, יש להן שפה משותפת והן לא מפסיקות להחליף חוויות (ליפין מעירה: "כל הזמן יש תקשורת, אנחנו כל הזמן מקשקשות").
כולן מתעניינות ומתעדכנות על השבר שממנו סובלת ליפין, ומבינות שצפויה לה החלמה של כשלושה חודשים. "אני ארקוד עם הקביים, אנפנף בהם בחתונה של הבן שלי", היא צוחקת, והשאר איתה.
החמש התאמנו בשנה האחרונה למשחה במסגרת אימונים אינטנסיביים, שכללו שחייה של לפחות 15 ק"מ בשבוע ושחיית נפח של 6 ק"מ ומעלה פעם בשבועיים, אימון לילה ואימוני טכניקה ללא חליפות שחייה, כיאה לדרישת המשחה.
במרץ האחרון השלימו את העמידה בקריטריון הנדרש במשחה שליחים של חציית התעלה: שחייה בטמפרטורה של 16 מעלות ומטה במשך שעה וחצי, הפסקה של שעה וחזרה לשחייה של שעה נוספת.
על ידי ליווי אישי, תמיכה והעצמה מכוונת תעסוקה זוכות המשתתפות בהזדמנות לעתיד חדש להן ולילדיהן. הליווי האישי נמשך עד שנתיים וחצי ומותאם לצרכיה של כל אישה.
צבי: "היו רגעים שהיה לי קשה במים וחשבתי על הנשים ברוח נשית. זה נתן לי הרבה כוח במהלך המשימה. הפכתי רגישה לאלימות, לאו דווקא פיזית. כשהגענו לאנגליה ודיברנו עם אנשים, השאלה הראשונה ששאלו אותנו תמיד הייתה 'אתן עושות את זה לצדקה?'. הפתיע אותי שמקדישים אתגרים ספורטיביים לתרומות ולצדקה, ומסתבר שזה דבר מאוד מקובל בעולם. שמחתי מאוד שהגשמנו את זה ויכולנו לענות 'כן'. זה היה חלק מאוד חשוב במסע שלנו".
קופמן־טורק: "מבחינתי זאת סגירת מעגל, כי זה גרם לי יותר לדבר על המקום הנשי בשיח הציבורי ולבקש מעצמי ומהסובבים אותי להיות יותר מודעים לקולות של האחר, לא רק לגבר הלבן הפטריארכלי, אלא לנשים ולעוד הרבה מקומות בציבור שהקול שלהם פחות נשמע. אני רוצה שייתנו מקום לי ולנשים האלה במעגלי האלימות, ושהן ייתנו קודם כל מקום לעצמן, כמו שאנחנו נתנו מקום לעצמנו להיות בתעלה ולעשות את האתגר הזה".
החמש קיבלו תמיכה מתנובה ומהמותג ספידו, שהפיק עבורן קולקציית קפסולה בלעדית של בגדי ים, כובעי ים ובגדי אימון, שמהכנסותיה ייתרמו כספים לעמותה.
קופמן־טורק: "אנחנו בנות מאוד חזקות מנטלית. כל אחת יכולה להצליח באתגר לבד, וזה המקום שנתן לי להבין את זה. באימון הסיכום בלילה, כשראינו אחת את השנייה שוחות, אמרנו 'וואו'. נעה קיבלה חלון מהיר בשבילנו. זה לא קורה בדרך כלל. את צריכה לחכות שנים בשביל סלוט, אבל יש אלוהים - והיא אישה! ידענו שיש חמישה חודשים להתארגן על ההתאקלמות".
צבי: "מה שמאפיין את הנשים בקבוצה הזאת זה חוסן מנטלי ופיזי. פנינו להרבה מאוד נשים וקיבלנו הרבה 'לא', שנפל על קור ועל לקחת אחריות בתוך קבוצה ולא להיות זאת שמכשילה את הקבוצה. יש משתתפות שהנושא של האחריות בתוך הקבוצה קשה להן, העובדה שאם את לא עושה את החלק שלך את מפילה את כל הקבוצה. זה כולל גם את עניין הקור וגם את התנאים של התעלה. אבל כיוון שפנינו לנשים מאוד מהירות וחזקות בשחיית מים פתוחים וקיבלנו 'לא' מהרבה מהן, אני יודעת שאלה שצלחו לבסוף הן בעלות חוסן מאוד גבוה".
לאחר שהחמש משתתקות, הן מסבירות שאסור לדבר על אתגר לפני שהוא מתקיים. ספק כבוד לאתגר ולים, ספק אמונה טפלה.
קופמן־טורק: "המשפחה של תמר הייתה מאוד מעורבת. זה היה מרשים. הם באו לקבל אותנו ולצלם בסוף אימוני הלילה, ורוני, הבת של תמר, נכנסה איתנו לאמבטיית קרח".
רוני: "מה שהן עשו זה ממש מדהים ולא מובן מאליו. לא כולן יכולות לעשות כזה דבר מדהים בכזה קור עם כל כך הרבה אומץ. אני גאה בכן. אל תפסיקו ליהנות מלשחות".
ליפין: "למדתי לשחות חתירה בגיל 40 פלוס. עוד כמה ימים אני בת 62 והנכד שלי היה בן 4 יום לפני שנסענו. בשבילי זה היה כמו נס שנפל עליי. המשפחה שלי כל כך התלהבה וכל כך ליוותה ותמכה כל הדרך, כי זה אירוע כל כך חריג מכל הבחינות. כולנו סוליסטיות וכל אחת חזקה בתחומה.
"החבורה שנוצרה הייתה מאוד מיוחדת מבחינת היחסים והקשר. במובן הזה אני יכולה להעיד על עצמי שזה נתן לי המון כוח ומוטיבציה לעשות את הדבר הזה, כי היה לזה רווח משני מעבר לשחייה עצמה. כסוליסטיות אנחנו יודעות שיותר נעים וקל ומצליח לבד, כשאת לא בקבוצה, והחוויה הזאת השאירה בי טעם נפלא. זו חוויה מאוד לא מובנת מאליה".
"לא ידעתי מה מצפה לי, אם אצליח לשחות בקצב שלי, אם אצליח לקדם את עצמי בים ולא להיתקע ולגרום לעיכוב גדול. כל זה רץ לי בראש. גם בחוויה הזאת היה משהו מאוד חזק, כי היינו כל כך קרובות והייתה הרבה שמחה ואהבה בעניין הזה, ולא רק סבל. זה היה אתגר כפול בשבילי, ויצאתי ממנו בהתרוממות נפש שקשה לתאר".
התרעות פיקוד העורף