אנא היו לרגע סועדים שעבורם כסף אינו האישיו ותארו לכם שהזמנתם מקום לאחת המסעדות האלה בהן התשלום הוא (לפחות) מאות שקלים לסועד, לפני יין. תארו לכם שזו מסעדה שאתם אוהבים - הצוות מכיר אתכם: המארחת מחייכת אליכם חיוך רחב בכניסה, המלצר מוליך אתכם אל השולחן תוך כדי סמול-טוק, מבטיח שהשף ייגש לדרוש בשלומכם ברגע שיתפנה - לא חוויה זרה עבור לא מעט "פודיז" במקומותינו.
עכשיו דמיינו שהמנות שהוגשו לכם הן בינוניות להחריד: שום דבר בהן לא פגום, חלילה - ודאי שלא מקולקל, אבל הטעם לא מתעלה לגבהים שהכרתם אך תמול-שלשום, מנה ברמה שהייתם יכולים לקנות בחצי מחיר, אם לא למטה מכך. השף סוף סוף התפנה. הוא יוצא מהמטבח בחיוך, מוחה זיעה ממצחו ומנגב את ידיו הרטובות כדי לחבק אתכם, לא לפני שסימן לברמנית שתמזוג שלושה צ'ייסרים כדי שתרימו לחיים יחדיו - ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת: איך היה?
זאת הדילמה בסוף הגמר הגדול של מאסטר-שף 2025: העונה הייתה נהדרת, ההגשה הייתה סבירה-פלוס, המשימות לא היו בלתי-מעניינות ואפילו המתמודדים היו ראויים. כל זאת ועוד בעונה שהצליחה להעלות לא רק את הרמה הקולינרית למחוזות שהעיפו את השופטים למחוזות המבוכה (יובל רוזן, הזוכה, מבשלת טוב יותר משלושת השפים-שופטים) אלא גם את הרמה הפרסונלית, עם שלוש פיינליסטיות סופר-אינטליגנטיות, שלוש נשים צעירות ומתוחכמות שראו עולם. תענוג.
גם המשימה הראשונה, עליה הכריזו ברוב טקס והדר כאילו הייתה איזה ספין-אוף מטורף, הייתה מסורבלת ולא נעימה: לא למתמודדות ולא לצופים בבית. אם לאורך העונה מובן הצורך להתל במתחרים על ידי משימות-מזימות שייעודן משתנה תוך כדי הביצוע, הרי שבגמר זה מיותר. רוצים תחרות בכמה שלבים? מי כמו שלושת השפים הנכבדים שבאולפן יודע שלפעמים די בהגשת חומר גלם טרי בעונתו, עם כמה שפחות מניפולציות.
תנו למתמודדות לבשל ארוחה שתורכב ממנה ראשונה, עיקרית וקינוח - והנה לכם גמר שהמסגרת שלו אולי בנאלית, אבל לתוכה נוצק כל טוב, במקום לרוץ ולחפש עכשיו איך לשלב זרעי כוסברה או דובדבנים בגולאש.
הוא הדין באשר להכרח להשתמש בחומרי גלם שבחרו המתחרות האחרות. הדס למשל היא צמחונית שכל מאודה התקומם נגד הכנת מנה על בסיס פילה בקר. למה לאנוס אותה למשימה שכזאת? הן גם אם תשתלב בענף (נאחל לה שלא, היא נראית נבונה מכדי להשתעבד לענף שבו יש מעט מדי אנשים מאושרים) היא תגיש לסועדים רק מנות צמחוניות.
עוד נציין לטובה דינמיקה נחמדה בעימותים בינו לבין אייל שני, שמשאירים מול המסך גם את מי שלא מונעים מגרגרנות גרידא. הטריק הזה כבר סוחב כמה עונות - ובכל פעם עובד מחדש, כמו מנה שאפילו לשף כבר נמאס לבשל, אבל הקהל אינו מאפשר להוציאה מהתפריט. עכשיו לשתי נקודות פחות טובות, מבחינה טלוויזיונית, הגם שמייצגות אותן שתי נשים מרתקות. הראשונה היא רותי ברודו. התכל'ס שלה, לעיתים בוטה, כבר נשחק מעט אחרי שנים של הכרות עם הפרסונה הטלוויזיונית שהיא. לכן אנו נשארים עם אבחנותיה הקולינריות בלבד.
תנו לה לדבר על צלחות, על עלויות של חומרי גלם, על מה שמבדיל בין מסעדה מצליחה לכושלת, בלי קשר לאיכות המנות - ואבקש להשהות את השידור כדי שאוכל לרשום כל מילה ממוצא פיה. לעומת זאת כשהיא מבקרת מנה נתונה, מוצא הצופה את עצמו מתגעגע ללהג ה"איילשניסטי" נוכח דלות הביטוי, כמו מנה טובה שחסר לה קמצוץ של מלח כדי להפוך למעדן.
הפגם השני בעונה מגולם בדמותה של יובל רוזן. לא, אין זו ביקורת על רוזן עצמה (הביקורת היחידה תהיה שלטעמי - ועל סמך היכרות טלוויזיונית בלבד, היא פוסעת קרוב מדי לגבול שבין הכרת ערך עצמה, שמייצרת ביטחון עצמי נחוץ, לבין שחצנות שהיא עלולה להיות הקורבן הראשון שלה), אלא להפך: מחמאה אדירה.
רוזן הייתה פשוט טובה כל כך כבר משלב האודישנים, עד שבערך מהתכנית הראשונה שבה הצטמצמו המתחרים לחברי הנבחרת בלבד, היה ברור שצריך לקרות משהו מאוד בלתי צפוי כדי שלא תזכה בתואר. לכן למרות הרמה הקולינרית הגבוהה, זה היה קצת כמו לצפות במשחקי ליגה שזהות האלופה בה ידועה מראש והקרב האמיתי הוא על הסגנות.
טוב, הצ'ייסר שביד כבר התחמם, פניו של השף השתנו מחיוך לדאגה - ולנו לא נעים לבאס. על כן נגביה את הכוס ונאמר: תודה לך מאסטר-שף על עונה מצוינת, תודה למתחרים הטובים מאוד, תודה לשלוש פיינליסטיות נבונות ומוכשרות, כל אחת וסגנונה, תודה על מנצחת שיכולה הייתה לפתוח מסעדת-שף כבר אתמול ואל מנת הגמר הגדול שלא עמדה בסטנדרטים שהציבה העונה נתייחס כתקלה חד פעמית, כמו לשוב אל הרכב אחרי ארוחה מענגת ולגלות דוח חנייה מתחת למגב.
התרעות פיקוד העורף