1. עידן התמימות
נתניהו הרים את שפופרת הטלפון וביקש שישיגו לו את קרי, ששהה בקהיר. "ג'ון", אמר לקרי, "ציפי לבני כאן, רוצה להגיד לך משהו", והעביר את השפופרת, ללא אזהרה, ללבני המופתעת. לבני הסבירה לקרי את ההשלכות של הכנסת טורקיה וקטאר, מדינות המזוהות עם האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס, לתוך עזה. "זו תוצאה שגם ארה"ב, לא רק ישראל, לא יכולה להיות שותפה לה".
קרי הבין. קטאר וטורקיה נשארו בחוץ. לבני סייעה לאמריקאים לנסח הצעה חלופית למועצת הביטחון, ובה עקרונות פשוטים: סיוע הומניטרי לאוכלוסייה העזתית שלא דרך חמאס, הכנסה הדרגתית של הרש"פ לעזה, פירוז עזה וחופש פעולה צבאי ישראלי נגד פעילות טרור ונגד המנהרות. ההצעה כללה גם תחילת מו"מ בין ישראל לרשות הפלסטינית.
את כינוס מועצת הביטחון בניו יורק ליוותה שיחת ועידה שבה השתתפו מזכיר המדינה קרי (מוושינגטון), שגרירי ישראל וארה"ב באו"ם (מניו יורק), ובלשכת ראש הממשלה בירושלים נתניהו ולבני. הצעת ההחלטה על פי העקרונות שניסחה לבני יחד עם קרי הייתה מוכנה להצבעה, האמריקאים חיכו לאוקיי ישראלי להעלות אותה. כולם חיכו למוצא פיו של נתניהו, שהתלבט, היסס, ובסוף הכריע: לא. הצעת ההחלטה נגנזה. נתניהו לא רצה שהרש"פ תהיה בתמונה.
היום, אחרי שקצרנו את פירות מדיניות נתניהו בעזה ב־7 באוקטובר וקברנו כ־2,000 ישראלים, אנחנו מקבלים את קטאר וטורקיה בתוך עזה, עמוק בתוך עזה, על סטרואידים. וגם כוח בינלאומי. בינאום מפואר של הסכסוך. אנחנו גם מקבלים בסיס אמריקאי בקריית גת, כטב"מים אמריקאיים מעל עזה, שליטה חיצונית בסיוע ההומניטרי, וגם הרש"פ בפנים. חזק בפנים. מול כל זה, נתניהו צריך להרכין ראש חסר אונים, ואפילו לברך כמי שכפאו שד (רק באנגלית) על אישור הצעת ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם.
2. כשליברמן רותח
"אני לא מכיר תיאוריות קונספירציה", אמר ליברמן, "אני מכיר את סדר היום של נתניהו. יש בו רק שלושה נושאים: הראשון הוא חנינה מהמשפט כאן בארץ. השני הוא חנינה מהאישומים בהאג. השלישי הוא נורמליזציה עם סעודיה. תמורת החבילה הזו הוא מוכר הכל, כולל ביטחון המדינה. מי שיכול לספק לו את שלושת הסעיפים האלה הוא הנשיא טראמפ, ולכן הוא נותן לו כל מה שצריך כדי שזה יקרה. בדרך, הוא מוכר מכירת חיסול את הביטחון הלאומי שלנו".
ליברמן רותח. האיש שניבא בדייקנות את הטבח בעזה, לא חוסך נבואות זעם גם הפעם. "לא סיימנו אף מלחמה, בשום חזית. זה המצב הכי מסוכן, כשאתה משאיר מאחוריך חיה פצועה. לא סיימנו באיראן, לא סיימנו עם חיזבאללה, ולא סיימנו עם חמאס. יש כאן שלוש חיות פצועות בחצר האחורית שלנו, שיעשו הכל כדי לנקום. בפועל, האיראנים פועלים בטירוף לשיקום ההגנה האווירית שלהם, הם רוכשים את זה מהסינים תמורת ברטר בנפט, והסנקציות לא חלות על אמצעי הגנה.
"אבל הם גם מנסים לשקם את חיזבאללה בכל הכוח. המצב באיראן נואש, אין להם מים, ואין להם חשמל, והבנקים והמטבע קורסים, אבל הם נחושים להקים מחדש את טבעת האש על הרגליים. אמרתי לכל גורמי הביטחון שאני מדבר איתם בזמן האחרון, תעזבו הכל, תתמקדו בהפלת המשטר באיראן. העם האיראני בשל לשינוי. מה שמחזיק אותם זה רק הבסיג', השטאזי המקומי. צריך להיות מאמץ מרוכז".
על עזה אין לו מילה טובה: "זה טירוף מוחלט מה שקורה שם. אני מדבר עם קציני מילואים שמספרים לי שאנחנו רשאים לפעול רק בתוך הקו הצהוב, וגם לזה צריכים אישור מוקדם מהמפקדה בקריית גת, אלא אם כן מדובר בהפרה של חמאס ובהגנה עצמית. המפקדה האמריקאית בקריית גת מפעילה כטב"מים מעל עזה כל הזמן, ואם הם רואים שאנחנו חורגים – הם מרימים מיד טלפון".
אתמול צה"ל תקף תקיפות נרחבות בעזה בתגובה לירי על כוחותינו, אמרתי לו. "אתה יודע מה היה שם? חמאס תקף את צה"ל, שיצא לסדרה של תקיפות תגמול, עד שבערב הגיע טלפון מקריית גת והפסיק אותנו. זה לא ייאמן ממש. חמאס מגייס מחבלים, משתקם, מתאמן, מחדש תשתיות טרור, אנחנו רואים את זה בעיניים ולא יכולים לעשות הרבה. לחמאס ולג'יהאד יש כבר סביב 30 אלף מחבלים".
"והעובדה שאנחנו לא מחסלים את 200 המחבלים הכלואים בצד שלנו פשוט מדהימה. לגבי הסיוע ההומניטרי, גם זה לא ייאמן. חמאס משתלט על 70% ממנו, את ה־30% הנוספים מכניסים סוחרים פרטיים מעזה שמשלמים לחמאס מס. עכשיו מכריחים אותנו לפתוח מעבר נוסף להכנסת הסיוע. על פי ההסכם צריך להכניס 600 משאיות ביום, אנחנו מכניסים 800. אין לנו שום השפעה על זה. פשוט מטורף".
הלאה: "רכבת אווירית של רחפנים מסיני מכניסה לעזה נשק ותחמושת, אנחנו מצליחים לעצור, במקרה הטוב, בין 10% ל־20%. הרוב עובר. ואין שום מאמץ אמיתי מול המצרים שימנעו את זה. חמאס מרגיש על הסוס. שולט בשטח מעבר לקו הצהוב, כמעט בכל האוכלוסייה, לא מתכוון לוותר על הנשק או השליטה. אנחנו כבר יודעים שהאמריקאים מדלגים על הפירוז והולכים ישר לשיקום עזה. זו הזיה. ואם יגיע הכוח הרב־לאומי, זה יגביל אותנו עוד יותר".
3. "הפקרת הביטחון"
"בוא נדבר על סעודיה", אמרתי לליברמן. "גם זה טירוף. תסתכל על ההחלטה במועצת הביטחון", אמר. "סעיף 19 זה לא רק 'נתיב אמין למדינה פלסטינית', זה פשוט מדינה פלסטינית. יש שם את ההצעה הצרפתית־סעודית. וגם קטאר וטורקיה מופיעות שם. במקום משטר אסד בסוריה, קיבלנו את אל־קאעידה, במקום האיראנים קיבלנו טורקים בסוריה".
"עכשיו הם כבר בעזה, יחד עם הקטארים. זו פשיטת רגל. אם הטורקים באים, ברור שזה לא כדי לפרק את חמאס, אלא כדי לחזק את חמאס. מה, הטורקים יקימו משטרה מקומית בעזה? זה יהיה חמאס בתחפושת, רק עם לגיטימציה. ומעניין שגם נתניהו וגם אבו מאזן בירכו על ההחלטה במועצת הביטחון. נתניהו עשה את זה רק באנגלית. הוא יודע למה".
"אני משתגע משתיקת הכבשים בממשלת הימין על מלא־מלא. זה ימין חולה־חולה. שרי הליכוד, הסמוטריצ'ים, הבן גבירים, הם מבינים את זה. הם מבינים שאנחנו מוותרים על הריבונות שלנו, שכל האויבים שלנו מתעצמים עכשיו, אנחנו גם מאשרים את זה ולפעמים גם מממנים את זה. הכל כדי לשמור על הכיסא של נתניהו".
"ועוד לא דיברנו על הכור הגרעיני", הוא מוסיף, "בשביל מה הסעודים צריכים אותנו עכשיו, אתה יודע?", הוא שואל, ועונה: "כדי לוודא שלא נתקוף את הגרעין שלהם, אחרי שיקבלו אותו. כל מי שחושב שלא נורא אם תהיה שם טכנולוגיית גרעין אזרחי, לא מבין את העניין. האירוע הזה יכשיר להם את כוח האדם ויספק להם את הידע הנדרש לתוכנית גרעין צבאית. ככה זה התחיל גם באיראן. פירוש הדבר הוא מרוץ חימוש גרעיני אזורי מטורף".
הוא ממשיך: "תראה מה קורה בצבא. אתמול הופיעו ראשי אכ"א בוועדת החוץ והביטחון, אף אחד מהקואליציה לא טרח להגיע. יש עזיבה של מאות אנשי קבע. אין היום נספח צבאי בוושינגטון, מפקד חיל האוויר רוצה לעזוב, אין יו"ר תעשייה אווירית, יש הפקרה מוחלטת של הביטחון. אני שואל את עצמי למה נתניהו, שמבין את כל זה, נותן לזה יד".
בוא, כדי לשפר את מצב הרוח, נגיד מילה על ועדת החקירה הממשלתית שנתניהו מנסה להקים עכשיו. "שמע, זה לא ייאמן", התפייט ליברמן, "צריך להבין שכל המטרה של אותה ועדת חקירה ממשלתית זה לנקות את הדרג המדיני ולהפיל את כל האחריות על צה"ל ומערכת הביטחון. זה התפקיד היחיד של אותה ועדת חקירה ממשלתית".
"אני לא יודע איזה שופט שמכבד את עצמו יסכים לקבל את התפקיד של עמידה בראש הוועדה הזו. אני קורא לשופטים מכאן, אני מקווה שאף שופט רציני לא ישקול את זה אפילו, אל תבזו את עצמכם, ואני מפציר באף אחד לא להתייצב ולהעיד בפני הוועדה הזו, לא לבוא אליה, לא להתייחס אליה. כאילו היא לא קיימת. ברגע שהיא תקום, היא תזהם את כל התהליך, היא תאפשר תיאום עדויות ושיבוש, אסור לתת לזה לקרות".
4. שרק לא יישפך דם
ועוד לא אמרנו כלום על קומבינת ההשתמטות חסרת הבושה שהממשלה הזו ממשיכה לקדם ועל הניסיון הלא ייאמן להקים ועדת חקירה מטעם הממשלה, שאמורה לחקור את הממשלה.
5. קפלניסטים או לה־פמיליה
בינואר 2023 פרצה לחיינו ההפיכה המשטרית ואיתה המחאה האזרחית הגדולה, העוצמתית, ואם תרשו לי גם המרגשת והמכוננת בתולדות ישראל. מיליוני אזרחים השתתפו בה. היא נמשכה כמעט שנה, כמעט כל יום, כמעט בכל מקום. הפגנה של 100 אלף איש נראתה פתאום צנועה, מול ערבים רבים שבהם מאות אלפי ישראלים גדשו את הרחובות בעשרות מוקדים.
הצד השני ניסה לתפוס את המחאה באלימות אין־ספור פעמים, אבל נכשל. "עצורי הפחים", שאין חולק על כי לא התכוונו לפגוע במישהו, מוחזקים במעצר כבר חודשים ארוכים. גם חבורת הגברים ששיגרה זיקוק ימי לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה טופלה בחומרה רבה.
כשאנו מתייחסים לאירועים הללו, אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקה. מההיסטוריה. מטבלת הנרצחים והפצועים. היא מצביעה בבירור על כך שהאלימות הפיזית ולפעמים גם הרצחנית בפוליטיקה הישראלית מגיעה, כמעט תמיד, מצד ימין. המפגינים שחסמו את דרכו של עמית סגל לאולפני ערוץ 12 בנווה אילן פעלו, למיטב דעתי הצנועה, בטיפשות.
אבל אני לא חושב שעמית חש מאוים על חייו. אני מקווה שאני לא טועה. בסופו של דבר, השאלה היא מה הסיכוי שינון מגל או יעקב ברדוגו יותקפו פיזית בהפגנה נגד נתניהו, אל מול הסיכוי שזה יקרה לגיא פלג, רביב דרוקר או לי בהפגנה בעד נתניהו. או מי יותר אלימים: הקפלניסטים או לה־פמיליה? נדמה לי שהתשובה ברורה. מה גם שהשלטון עצמו מסית בעוצמה נגד התקשורת הביקורתית, ולא מסתפק רק בצעדים שהוא נוקט כדי לשבור אותה, להלאים אותה, לסגור אותה או לחנוק אותה.
לעומת זאת, הממשלה שבאה אחריה, ממשלת ישראל הנוכחית, פתחה את הקדנציה עם ההפיכה המשטרית, שלא עמדה למבחן הציבור. קמפיין הליכוד לא כלל מאומה על האפשרות שיריב לוין ינסה להשתלט על הדמוקרטיה ולמנות את שופטי ישראל בכוחות עצמו, שבוע אחרי הרכבת הממשלה. ההירתמות של מיליוני ישראלים למחאה נגד מה שהם ראו כהרס הדמוקרטיה הייתה אותנטית, עממית, חוצת מגזרים, גילים, צבעים ואמונות. ואחר כך, בא אסון 7 באוקטובר.
אין בעולם מדינה שבה הרחובות לא היו בוערים (מטאפורית) אחרי שני מגה־אירועים מהסוג הזה, שניהם באחריותה הישירה של הממשלה. אין בעולם מדינה שבה הממשלה לא הייתה מתפטרת אחרי אסון כזה. אין בעולם מדינה שבה לא הייתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק. ועדיין, אני מזהה אנשים שמאשימים את המחאה, במקום את הממשלה, בחוליי המקום הזה.
והכי מדהים זה שיש כאן לא מעט אנשים שמתרעמים על כך שלא כולנו חושבים שצריך להודות לנתניהו על כל הטוב שהורעף עלינו בשלוש השנים האחרונות. ויש כאן אפילו, שומו שמיים, כאלה שמעדיפים לשרוק בוז כששמו מושמע בכיכר. בקרוב, גם זה כבר לא יהיה אפשרי.
6. צרות משפטיות
ובינתיים, נמשכת חקירתו הנגדית של נתניהו בתיקי האלפים. בעצלתיים, אבל נמשכת. השבוע הוא שוב ביקש יום חופש לצורך "מפגש ביטחוני", ונסע לסוריה. הוא כבר היה, כזכור, בחרמון הסורי. הוא התאהב לפתע בביקורי שטח. אני מקווה שלא יתחיל להתנדב בבתי חולים ודיור מוגן כדי לקבל אפטר מהחוויה המפוקפקת של מפגש עם התובעים יונתן תדמור או יהודית תירוש. כי המפגשים האחרונים איתם לא היו מוצלחים, בלשון המעטה.
בדיון התברר שווינשטיין וברנע מעולם לא סיפקו חוות דעת כזו. להד"ם. נתניהו פשוט שיקר. נשאר רק וינרוט. אלא שווינרוט, בעדותו במשטרה, הכחיש שנתן חוות דעת כזו לנתניהו. אגב, בפגישה שאני קיימתי עם וינרוט בתקופה ההיא, כשהחקירות נגד נתניהו היו בעיצומן, שאלתי אותו מה נתניהו צריך לעשות לדעתו מול החשדות. "לחתום על עסקת טיעון במהירות האפשרית ולפרוש", אמר לי וינרוט.
אלא שאז תדמור הראה לו שהעדות של וינרוט ניתנה לפחות שנתיים לפני מותו. וינרוט היה חד כתער ואפילו תקף את החוקרים לא מעט במהלך העדות. לנתניהו זה לא הפריע. הוא, בשלו. ואם צריך להכפיש את וינרוט, ששבוע אחד קודם הוא עצמו הגדיר כ"אחד מגדולי עורכי הדין", אז שיהיה.
השבוע החלה החקירה הנגדית בתיק 4000, תיק השוחד. כזכור, השופרות כבר הודיעו מזמן שהשוחד בוטל. אין שוחד. נאדה. הבעיה היא שככל שאני מבין, סעיף השוחד לא נמחק מכתב האישום. כל מי שמבין משהו בהליכים פליליים יודע שאי אפשר לדעת שום דבר על פסק הדין, עד שפסק הדין ניתן. כזכור, השופט דוד רוזן אמר בזמנו לפרקליטו של אהוד אולמרט ש"הלקוח שלך יכול להיות שקט ורגוע", ואז שיגר את אולמרט לשש שנות מאסר בפועל (שהומתקו בערעור).
בתיק 4000 ליבת הוויכוח היא החשיבות שמייחס נתניהו, שמייחסת משפחת נתניהו, לסיקור התקשורתי. כאן קבור השוחד. אם הסיקור התקשורתי נתפס על ידי נתניהו כנכס אסטרטגי רב־חשיבות ויקר מציאות, מכאן ואילך אפשר להתחיל לבסס את העבירה ואת מה שנתניהו מוכן לתת לשאול אלוביץ' תמורת אותו סיקור (בוואלה). אם הסיקור התקשורתי בעיני נתניהו זניח, הרי שיש בעיה.
ובכן, כל מי שמכיר את משפחת נתניהו מכיר היטב את האובססיה החולנית, הבלתי נתפסת, האינסופית, של בני המשפחה לסיקור תקשורתי, ולכל מילה, הברה או פסיק שנכתבים או נאמרים או נרמזים על אודותיה בתקשורת. מחזיקת התיק היא, כמובן, הגברת בכבודה ובעצמה. לאחר שהובס בבחירות 1999 ויצא לפסק זמן, אמר נתניהו לאנשי הצוות שלו ש"כשאני אחזור, אני אחזור עם תקשורת משלי".
כל מי שמכיר את המשפחה ואורחותיה, יודע כמה אנרגיה הם מוציאים על בחירת תמונותיה של הגברת מכל בדל אירוע או השקה או נחיתה או המראה או אמירה שלה. כמה פעמים מטוס ראש הממשלה עוכב על המסלול עד שהליך בחירת התמונות יסתיים. כמה שעות בוזבזו בבלפור או בקיסריה או בעזה (הרחוב, לא העיר) על ידי הצוות המוגבר, כולל יועצים וראשי סגל, על מדוכת התמונות.
זוהי מהות כתב האישום בתיק 4000. לא מעט ישראלים לא מבינים את האירוע. אני קובע כאן שכל מי שעבר אי פעם בסביבת נתניהו, כל מי שעבד שם יותר מרבע שעה, כל מי שייעץ, נכנס, הציץ, שמע או ראה, יודע את האמת. הדבר היחיד שעניין את נתניהו באותן שנים, היה התקשורת.
זו הייתה הסיבה שאחרי הניצחון הסוחף שלו ב־2015 הוא הקים ממשלה שבה נתן לכל השותפים מה שהם רצו. הייתה לו רק דרישה אחת: שיחתמו על "סעיף התקשורת" בהסכם הקואליציוני שמאפשר לו לעשות כל מה שהוא רוצה בתחום התקשורת, בלי שום עכבות ואילוצים. הם חתמו. וכל השאר היסטוריה.
התרעות פיקוד העורף