טורקיה פועלת כיום במקביל במספר זירות סכסוך - מהמזרח התיכון ואפריקה ועד הבלקן, מרכז אסיה והקווקז, לרבות נגורנו־קרבאך – ומבססת עצמה כמעצמה אזורית רב־זרועית, חזקה ופרו־אקטיבית. בתוך כך מתגבש ציר טורקי־סוני חדש, הפועל במקביל לגוש האסלאם הקיצוני־ג'יהאדיסטי האנטי־ישראלי בהובלת קטאר, אנקרה ותנועת האחים המוסלמים, ומצמצם בהדרגה את מרחב התמרון של ישראל בסוגיות הליבה: איראן, עזה, סוריה וההסדרים האנרגטיים־ביטחוניים האזוריים. ציר זה מחזק משמעותית את מעמדה הגיאופוליטי של טורקיה באמצעות העדפת ביטחון, יציבות ופיתוח אזורי על פני קידום ערכים דמוקרטיים, ומציב את ישראל בפני מציאות אסטרטגית חדשה – מורכבת, דינמית ומאתגרת בהרבה מזו שהכירה בעשורים האחרונים.
וקטורים אסטרטגיים
על רקע זה, שלושה וקטורים אסטרטגיים מרכזיים – צמצום המעורבות האמריקאית הישירה בסוריה ובכלל במזרח התיכון, העברת האחריות הביטחונית ברצועת עזה לגורמים בינלאומיים, והקריסה ההדרגתית של איראן – משמשים זרז להעצמת יכולת ההרתעה הטורקית כלפי ישראל. בעיני הנשיא ארדואן, טורקיה, כחברת נאט"ו המחזיקה בצבא השני בגודלו בברית, עם ניסיון מבצעי, טכנולוגיה מתקדמת ותעשייה ביטחונית משגשגת – משתלבת היטב במערך האסטרטגי המתהווה של סעודיה ופקיסטן, המהווה מנוף למימוש שאיפותיה ההגמוניות במזרח התיכון ומעבר לו.
מהלכים אלו משתלבים במדיניות חוץ אסטרטיבית ומרחיבה, כחלק מהמעבר לעולם רב־קוטבי, שבו מוקדי כוח אזוריים חדשים, המונעים מאינטרסים תועלתניים ולא מנאמנויות היסטוריות, מתחרים זה בזה ולעיתים אף משתפים פעולה. דוגמה בולטת לכך היא מאבקי הכוח בין סעודיה לאיחוד האמירויות בתימן.
הידוק יחסי אנקרה־ריאד
בראייה אסטרטגית רחבה, הידוק היחסים בין טורקיה לסעודיה מהווה מנוע צמיחה מרכזי הן לכלכלה הטורקית המצויה בהתאוששות מתונה, והן למימוש חזון Vision2030 של יורש העצר מוחמד בן סלמאן. על אף ואולי דווקא בשל מצבה הכלכלי המאתגר של טורקיה, הכולל פיחות מתמשך במטבע, אבטלה של 8.6%, אינפלציה של כ־25% ומחסור בחומרי גלם ואנרגיה, אנקרה מצליחה למנף את הקשר עם ריאד להרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני־תעשייתי, להגדלת היקף הסחר (שהגיע ל־7.9 מיליארד דולר ב־2025) ולהאצת האינטגרציה הכלכלית בין שתי המדינות. השילוב בין ביטחון, כלכלה וטכנולוגיה מעניק לציר הטורקי־סעודי עומק אסטרטגי, גמישות ויכולת השפעה אזורית מתמשכת – אתגר ישיר לישראל, במיוחד במאבק על הובלת הציר הכלכלי־אנרגטי ועל מעמד השותפה הביטחונית־טכנולוגית המועדפת במפרץ.
העברת טכנולוגיות טורקיות מתקדמות לריאד, בתמורה להשקעות הון סעודיות בפרויקטי תשתיות בתחומי האנרגיה המתחדשת, המינרלים הקריטיים ו"כרייה ירוקה", מחזקת את התלות ההדדית בין הצדדים. במקביל, עסקאות ענק לרכש מל"טים, טנקים וספינות בהיקפים של מיליארדי דולרים הופכות את סעודיה לשוק היצוא הביטחוני המרכזי של טורקיה. מהלכים אלה מגוונים את מקורות המט"ח של אנקרה, מצמצמים את תלותה בהון מערבי או קטארי, ומעמיקים את העברת הטכנולוגיות הדו־כיווניות – תוך חיזוק מעמדה של טורקיה כספקית ביטחונית מועדפת הן בעיני שותפיה המערביים (כאשר היקף הסחר שלה עם ה־EU הגיע ל־168.3 מיליארד דולר ב־2025) והן בזירה הרוסית.
ההשלכות על ישראל
העמקת הקשרים של טורקיה עם סעודיה, קטאר ונסיכויות נוספות במפרץ, כולל השקעות בפיתוח תשתיות גז דרך סוריה, מחזקת את מודל ה"מסדרון הטורקי" – ציר גז, חשמל וסחורות המחבר בין המפרץ לאירופה. פרויקטים כמו נתיב הגז קטאר־טורקיה דרך סוריה וחיבור ל"מסדרון הגז הערבי", עשויים לספק לאירופה חלופה ישירה, זולה וקצרה יותר לנתיבים העוברים דרך ישראל, יוון וקפריסין, ובכך לפגוע בשותפויות שישראל בנתה עם מדינות אלו ועם ירדן ומצרים, ולהאפיל על מעמדה כציר אנרגיה ומעבר אזורי.
יתרה מכך, אם ריאד תעדיף להשקיע בתשתיות העוברות דרך טורקיה וסוריה על פני פרויקטים הנשענים על ישראל, הדבר עלול לפגוע במעמדה האסטרטגי של ירושלים מול אירופה ומדינות המפרץ, להחליש את פוטנציאל הפיתוח של פרויקט IMEC ולשחוק את ההישגים הגיאו־כלכליים של הסכמי אברהם.
ככל שיגדלו היקפי ההשקעות הסעודיות בטורקיה ובנתיבי הסחר הקשורים אליה, כך יגבר הסיכון שהון סעודי יופנה למסגרות אזוריות שבהן ישראל אינה שותפה, ובכך יצטמצם הסיכוי לבניית שיתופי פעולה ביטחוניים וטכנולוגיים עמוקים עם ריאד.
במקביל, נדרשים הרחבה וגיוון של מסדרונות הסחר והאנרגיה – מול מצרים וירדן, במרחב הים האדום ובחיבורים יבשתיים־ימיים להודו ואפריקה – כדי לחזק את החוסן הלאומי ולצמצם את החשיפה לסיכונים גיאו־כלכליים. במישור הביטחוני־אסטרטגי, הידוק הציר הטורקי־סעודי, במיוחד על רקע חוסר היציבות בסוריה וההסלמה בזירה האיראנית, מחייב עדכון תפיסתי של הציר הכלכלי־אנרגטי הישראלי: שילוב מושכל בין שמירה על חופש הפעולה הצבאי לבין בניית אקוסיסטם אזורי של תשתיות, טכנולוגיה וביטחון אנרגטי, שבו ישראל ממוצבת כשותפה חיונית שאי אפשר לעקוף אותה.
דווקא ההתעצמות של הציר הטורקי־סעודי עשויה לשמש זרז להאצת אינטגרציה אזורית אלטרנטיבית ולהעמקת הקשרים עם שותפות הסכמי אברהם – לרבות שחקנים פרגמטיים במרכז ובדרום אסיה כדוגמת קזחסטן ואזרבייג'ן – ואף לפתוח פתח לחידוש קשרים אנרגטיים עם טורקיה במסגרת רב־צדדית, מאוזנת ומשלימה עם מדינות ערב והמפרץ.
במציאות הכאוטית ובעולם רב־קוטבי מתהווה, עם יתרון מובהק בחדשנות טכנולוגית, יכולות מודיעיניות וצבאיות ודיפלומטיה כלכלית מתוחכמת המתואמת עם וושינגטון, ישראל יכולה וצריכה להפוך את המשבר להזדמנות: לא רק להימנע מהיגררות אחר התבטאויות אנטישמיות ומהלכים פרובוקטיביים של הנשיא ארדואן – אלא לקחת חלק פעיל בעיצובו של סדר גיאו־כלכלי אזורי חדש, שבו היא אינה רק מגיבה לכללי המשחק, אלא גם מכתיבה אותם.
התרעות פיקוד העורף