את הדברים אמר נתניהו בביקור בחמ״ל הבריאות הלאומי במסגרת מבצע ״שאגת הארי״. ראש הממשלה, שהתייחס בדבריו גם לממד הצבאי וגם למשמעות הרחבה שהוא מייחס למלחמה, אמר: ״השאיפה שלנו להביא את העם האיראני לפרוק את עול העריצות, בסופו של דבר זה תלוי בו. אבל אין ספק שבפעולות שנעשו עד עכשיו אנחנו שוברים להם את העצמות - ועוד ידינו נטויה. אם נצליח יחד עם העם האיראני, אז אנחנו נביא לסיום פרמננטי במידה ויש דברים כאלה בחיי אומות, אנחנו נביא לשינוי, וכבר מביאים לשינוי כביר במעמדה של ישראל״.
מי שחיפש בדברים האלה רמז לבלימה, לא מצא אותו. נתניהו דיבר על המשך פעולה, על הרחבת ההישג, ועל אפשרות לשינוי רחב יותר מזה שנמדד רק במטרות צבאיות. גם הניסוח שבחר מעיד על כך. הוא לא תחם את המערכה לפגיעה בתוכנית הגרעין או בתשתיות צבאיות, אלא קשר אותה למאמץ רחב בהרבה, כזה שנועד לדבריו להשפיע גם על המציאות שבתוך איראן וגם על מעמדה של ישראל באזור. בירושלים, לפחות לפי הקו שמשתמע מדבריו, לא מתנהלים כרגע כאילו השאלה המרכזית היא איך יוצאים, אלא איך ממשיכים את התנופה שנוצרה.
הנוסח של טראמפ היה מוכר ואופייני , הוא שידר הרבה ביטחון, תחושת שליטה, ניסיון לייצר רושם שהמהלך מתקדם מהר ושנקודת הסיום כבר נראית באופק. אבל גם אצלו, מתחת לכותרת האופטימית, נשאר מספיק מקום לפרשנות אחרת. הוא לא התחייב ללוח זמנים קרוב, לא פירט מה בדיוק ייחשב מבחינתו תנאי סיום, וגם לא סגר את האפשרות של המשך לחימה. להפך, האזהרות ששיגר לאיראן באותה הופעה עצמה המחישו היטב שהאפשרות להסלמה נוספת עדיין מונחת על השולחן.
זו הסיבה שבירושלים לא מיהרו לקרוא את דבריו כבשורה על עצירה מתקרבת. לפי הגורמים הישראליים, המסר שהגיע מוושינגטון לא היה מסר של לחץ, אלא של שביעות רצון מקצב ההתקדמות ומהיקף הפגיעה שכבר הושג. מבחינתם, האמירה של טראמפ שלפיה המלחמה מתקדמת מהר מהצפוי אינה מובילה למסקנה שצריך לעצור עכשיו, אלא להפך: אם המהלך עובד, אין היגיון לקטוע אותו באמצע.
הדיון על נקודת הסיום כבר החל
ובכל זאת, מתחת לפני השטח, השאלה הזאת כבר נוכחת. לא משום שמישהו בירושלים או בוושינגטון מטיל ספק בצורך במערכה או בהישגים שכבר הושגו, אלא משום שככל שהמלחמה מתקדמת, כך מתקרב גם הרגע שבו יהיה צורך להכריע מה נחשב מיצוי. ברגע שהיעדים הצבאיים המרכזיים יתקרבו למימוש, הדיון יזוז כמעט מעצמו מהמגרש המבצעי אל המגרש המדיני. שם כבר יהיה צריך להחליט אם ממשיכים ללחוץ בניסיון להשיג תוצאה רחבה יותר, או שמסתפקים בהישג משמעותי וסוגרים את הסבב.
דבריו של נתניהו הבוקר צריכים להיקרא גם על הרקע הזה. בזמן שבו מתחיל להתפתח דיון על השלב הבא, הוא בחר לדבר בשפה של המשך. לא שפה של סיכום, לא שפה של קו סיום, אלא שפה של מאמץ שעוד לא אמר את המילה האחרונה. כשהוא אומר "עוד ידינו נטויה", המשמעות המדינית של הדברים ברורה: ישראל אינה משדרת בשלב הזה תחושת מיצוי, אלא רצון להמשיך להפעיל כוח כל עוד היא סבורה שיש בכך תועלת.
כאן גם מתבהר ההבדל בין שתי ההצהרות: הנשיא טראמפ מדבר כמי שמבקש לנהל גם את התודעה - מול הציבור האמריקאי, מול השווקים, מול העולם. נתניהו מדבר מתוך היגיון אחר, כזה שממוקד קודם כול בשאלת ההישג ובניסיון למצות אותו עד תום. לכן, גם כשהשניים משתמשים בשפה של הצלחה, הם לא מספרים בדיוק את אותו סיפור. בבית הלבן מנסים לשרטט תמונה של סוף שנראה קרוב, בעוד שבירושלים מציגים מצב שבו עדיין יש לאן להתקדם.
לפי שעה, זה גם המסר הרשמי שיוצא מהדרג הישראלי: אין לחץ אמריקאי לעצור, אין דרישה להאט, ואין סיבה לעבור לשיח של סיום כל עוד המערכה ממשיכה להניב תוצאות. במקביל, כבר ברור שהדיון על רגע היציאה לא יוכל להידחות עוד זמן רב. ככל שהלחימה נמשכת, כך גוברת החשיבות של השאלה מהו בדיוק ההישג שאחריו אפשר יהיה לקבוע שהמטרה הושגה.
לעת עתה, הפער בין טראמפ לנתניהו אינו נראה כמו מחלוקת גלויה, אלא יותר כהבדל בדגשים. טראמפ משדר שהסוף מתקרב. נתניהו משדר שהעבודה עדיין לא הושלמה. בין שתי האמירות האלה נמצאת תמונת המצב האמיתית של הבוקר: המלחמה נמשכת, ההישגים מצטברים, אבל הוויכוח על נקודת הסיום כבר החל.
התרעות פיקוד העורף