זמיר הוביל מהלכים מרשימים בהכנת צה"ל לקראת ובמהלך מלחמת "שאגת הארי", הוא גם יודע להציב את מצבו של צה"ל לנוכח אי גיוס חרדים. אבל בימים האחרונים רא"ל זמיר שותק. העובדה כי הדרג המדיני קושר לו וחיילי צה"ל את הידיים במלחמה בלבנון היא מטרידה. לא יכול להיות שצה"ל ינהל מלחמה שבה יש לצד השני ערי מקלט: לחמאס בעזה יש את קטאר שישראל התחייבה לא לפעול יותר בשטחה, שחיזבאללה יכול להתנהל ולהוציא מתווה תקיפה נגד כוחות צה״ל ויישובי הצפון מביירות, צור, צידון, בקעת הלבנון או כל כפר ועיירה צפונית לליטאני.
בצה״ל יודעים כי הם הפסידו במערכה הנוכחית את ההישג שהיה להם אחרי מלחמת ״חיצי הצפון״. אז המלחמה הסתיימה באופן ברור וכולם ידעו מי ניצח. חיזבאללה יצא אז מהמערכה ללא הנהגה, מוכה, מושפל, פעולות האכיפה של צה״ל בלבנון היו אז על בסיס יום יומי כאשר 450 מחבלי חיזבאללה חוסלו על ידי צה״ל. חיזבאללה חשש להגיב.
מאז ערב יום העצמאות חיזבאללה ירה ב25 תקריות עשרות טילים וכטבמ״ים לעבר ישובי הצפון ולעבר כוחות צה״ל בדרום לבנון. וכן זה גם הוביל לאסון נורא שבו נהרג לוחם צה״ל וחמישה נוספים נפצעו, מרביתם נפצעו באורח קשה מפגיעת כטב״מ נפץ של חיזבאללה על כח צה״ל בכפר א- טייבה.
התגובה המאושרת לצה״ל לפעול בלבנון היא בסגנון הלחימה שניהל צה״ל בחמאס בעזה לפני 7 באוקטובר. אז צה״ל היה מפציץ דיונות, עמדות קרטון של חמאס, מחרטות ישנות וכמה צריפים. צה״ל בהנחיית הדרג המדיני קנה שקט וזמן. צה״ל, השב״כ וכל מי שעסק אז פעלו בכאילו, בסוג של ישראבלוף. הדרג המדיני הכתיב לפי עדויות בכירי צה״ל מדיניות הכלה בצפון ובדרום. כולם זוכרים את הפיגוע בצומת מגידו ואת האוהל בהר דב.
הדרג המדיני מוביל כרגע את צה״ל צעד אחר צעד בחזרה למציאות הזאת של ההכלה. הבעיה היא לא בדרג המדיני, ממנו כבר לציבור אין יותר מדי ציפיות בכל מה שקשור לביטחון ישראל. הבעיה היא מול הדרג הצבאי והעומד בראשו. מצופה מהרמטכ״ל להציג לציבור את עמדתו, את ההסתייגויות שלו מהמצב הנוכחי, שלכל הדעות הוא רחוק מזרח למערב ממה שהיה כאן ב-27 לפברואר 2026.
התרעות פיקוד העורף