אבל בעיית איזנקוט עוד נותרה בעינה. תרחיש האימה הגדול ביותר של בנט הוא שאיזנקוט יגדל עוד יותר מכפי שגדל עד כה, והמפלגה המאוחדת תאבד את הבכורה על הובלת הגוש. בפעם הקודמת, עוד כשנחשד שהוא עשוי ללכת ברגע האחרון עם נתניהו, הצליח בנט לשכנע את ראשי מפלגות השמאל האחרות שהדרך היחידה לעצור אותו מלעשות זאת היא להעניק לו את השלטון למרות שבעת המנדטים הבודדים שהצליח לגרוף. הפעם, גם אם לנתניהו לא יהיה רוב, לא יוכל לשחזר את התרגיל, והדרך היחידה שלו לדרוש את הנהגת הגוש היא לעמוד בראש המפלגה הגדולה בו.
לכן הוא משקיע מאמצים מכמירי לב ופתטיים לאלץ את איזנקוט להצטרף כמעט בכוח. במקום להודות שהונה את ציבור תומכיו בכך ששכנע אותם שיוכל להביא את הימין, בוחר בנט להתבצר בטעותו ולהוסיף לה טעויות חדשות. האובססיה לעמוד בראש המפלגה הגדולה באופוזיציה מוציאה אותו מדעתו. הפאניקה המצמיתה שהובילה אותו לחיבור התמוה עם לפיד, היא זו שמובילה אותו גם כעת בניסיון הנואש לחבר את איזנקוט.
אם בנט היה מכיר קצת את איזנקוט, הוא היה יודע שמדובר במהלך חסר סיכוי. הרמטכ"ל לשעבר לא בנוי מהחומר שייכנע כל כך מהר ללחצים, לא משנה כמה עיתונאים יצליח לגייס למהלך הכושל שהוביל, וכמה מאמרי דעה יוציא תחת ידיו באמצעות עושי דברו בתקשורת. כמו שדחה את מאמציו של בנט להתחבר בחופזה כשעוד היה לבדו, כך צפוי יו"ר מפלגת ישר! להתמיד בסירובו כשהוא עם לפיד.
כעת, לאחר הקמת ביחד, איזנקוט רואה את עצמו כיחיד שלא רק ייכנס למשבצת המבוגר האחראי, הרואה את טובת המחנה כולו, אלא גם כיחיד שאולי יהיה מסוגל להביא מצביעים חדשים, לרבות אנשי ימין. אחרי שבנט שרף את עצמו לדעת מבחינתם, המשימה כולה מוטלת מעתה על כתפיו.
זה לא התפקיד הפוליטי שייעד לעצמו, והוא גם לא בטוח בעצמו שאכן יצליח. דעותיו, יש לזכור, הן דעות שמאל מדיני יותר מאלה המתחפשים לאנשי מרכז, אבל כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה, הוא מבין שנותר לבדו. בניגוד למועמדים האחרים, כמו בנט, לפיד ויאיר גולן, אין לאנשי ימין המתנגדים באופן בסיסי לדרכו שנאה או אנטגוניזם מובנה כלפיו. לא בטוח שזה מספיק, אבל זו לפחות נקודת התחלה שאפשר לעבוד איתה.
כשיש עוד שלושה חודשים של מושב כנסת פעיל בטרם תוכרז הממשלה לממשלת מעבר, מדובר בתקופת נצח. המשימה הראשונה של לפיד, עוד לפני שבכלל יתחיל להתארגן לבחירות עצמן, תהיה לשמור על המסגרת שלו שלמה. וזו לא תהיה משימה קלה.
נכון לעכשיו לא נתניהו מצד אחד ולא איזנקוט מהצד השני מנסים לזנב בחברי יש עתיד ולפלג אותה. למזלו. אבל הדבר לא מעיד על ההמשך. כל ח"כ שווה יחידת מימון לקמפיין הבחירות בשווי של בערך 1.5 מיליון שקל. לא מעט כסף. בשלב הזה מאוכזבי האיחוד ביש עתיד עוד לא התגבשו לקבוצה שתפלג את הסיעה ותציע את עצמה לכל המרבה במחיר, אבל גישושים ראשונים של יחידים בחיפוש נואש אחר בית פוליטי חדש כבר החלו.
כמה ראשי מטות ביש עתיד כבר יצרו קשר עם גורמים במפלגת ישר! ולדברי גורמים שונים, גם כמה ח"כים ממפלגתו של לפיד נמצאים בתמונה. איזנקוט לא ממהר לצרף אותם בשלב הזה, אפילו לא את אלעזר שטרן, שכבר הודיע בפומבי בטלוויזיה שאם יישאר בפוליטיקה, יהיה זה במפלגתו של איזנקוט. אבל השיקול הכלכלי במהלך קמפיין בחירות ארוך ויקר עשוי להיות שיקול מכריע לשנות את דעתו.
הסיעות הערביות כבר רמזו שייתנו אור ירוק למהלך. אחמד טיבי אמר לפני כמה שבועות שעבור הפלת נתניהו תהיה מוכנה מפלגתו "לבלוע כמה צפרדעים". השבוע אמר איימן עודה: "המטרה שלנו היא להשפיע שהפשיסטים לא ישפיעו. אחרי הבחירות ננהל מו"מ ונראה איך נגשים את המטרה". גם עופר כסיף העניק בימים האחרונים הצהרה דומה. רע"ם של מנסור עבאס כבר הוכיחה שמבחינתה אפילו לא מדובר בברירת מחדל, אלא בתרחיש רצוי מלכתחילה.
הממשלה הקודמת נפלה בשל ההישענות על רע"ם. זה התחיל עוד לפני מרד חג הפסח של עידית סילמן והרהורי החרטה של ניר אורבך. זה התחיל כשמפלגת רע"ם סירבה לתמוך בהארכת תוקף תקנות החירום ביו״ש, שצריכה הכנסת לאשר כל חמש שנים, ושרע"ם - כמו יתר המפלגות הערביות - רואה בהן חוק מפלה, ולכן מסרבת לאשרר אותו, גם במחיר הפלת הממשלה.
קצת יותר משנה לאחר הקמת הממשלה הבאה, לקראת תחילת 2028, יחלפו שוב חמש שנים שבהן תידרש הכנסת לאותה הצבעה - שעוברת כבר עשרות שנים כלאחר יד, אך הפכה לאירוע מטלטל בקואליציה הנשענת על מפלגה המצייתת למועצת השורא. זה, פחות או יותר, צפוי להיות אורך החיים של ממשלת שינוי נוספת, אם תקום, בהיעדר רוב בהצבעה הקריטית.
נכון לעכשיו, כל ניסיונות הגישוש של גורמים באופוזיציה עם הסיעות הערביות, ועל אף אישור עקרוני מצידן לשתף פעולה בממשלה משותפת או בממשלת מיעוט נשענת, נתקעו סביב הסוגיה הזו. אף על פי שיש גורמים במפלגות הערביות שמשדרים שיש על מה לדבר, אם כי עוד לא הביעו הסכמה מפורשת משום סוג שהוא, ראשי המפלגות מתבצרים בסירובם. הם לא מוכנים לפתוח את הנושא, וההערכה היא שכמו שהדבר היה קו אדום לרע"ם אז, כך הוא ימשיך להיות כזה גם הפעם.
לכן עוד לפני תוצאות הבחירות ועוד לפני שהאופציה להקמת ממשלה כזו עוד בכלל נמצאת על השולחן, ימיה כבר קצובים מראש. כך גם לגבי חוקים אחרים שמבטיחים ראשי האופוזיציה לקדם אם ירכיבו את הממשלה הבאה בתחום הגיוס, לרבות גיוס חרדים, הטבות למשרתים ולמילואימניקים. למרות ההבטחות הגרנדיוזיות של ליברמן, בנט ולפיד, אין שום סיכוי לגבש רוב קואליציוני לחוקים אלה, שלהם מתנגדים הערבים באופן יסודי וקבוע.
כעת, אחרי החיבור, וכדי להמשיך לטפח את תדמית הימני המאולצת, עשויים השניים לשוב זה לזרועותיו של זה באיחוד מרגש וסוחט דמעות. אם בנט ימשיך לצרף לרשימתו רק אנשים המזוהים עם השמאל, יאבד עוד מאמינותו, השחוקה ממילא עד דק. מבין אנשי הימין שעשויים להיות על הפרק – שקד נמצאת אצלו בעדיפות עליונה. הוא כבר מכיר אותה שנים וגם סומך עליה. למרות כל מה שעברו יחד, היא מעולם לא נטשה אותו.
שקד שוקלת את החיבור הזה, אבל גם הצעות אחרות ממפלגות אחרות. העיקרית שבהן היא מליברמן, להצטרף לישראל ביתנו. מאז הבחירות האחרונות, שהסתיימו במפח נפש מבחינתה כשלא עברה את אחוז החסימה, ובעוד עתידו הפוליטי ושובו של בנט לזירה עמדו בסימן שאלה, קיימה שקד קשר רציף עם ליברמן, מתוך כוונה ברורה לשת"פ ביניהם במסגרת ישראל ביתנו.
שקד קיבלה הצעות נוספות גם ממפלגות שספק רב אם יעברו את אחוז החסימה. כעת, כשיש לה ביד, כמעט בוודאות, שתי הצעות להצטרפות במקומות ריאליים, סביר להניח שלא תלך להרפתקאות שיותירו אותה שוב בחוץ. אבל שקד עדיין מתלבטת. לא רק לאן, אלא האם. כעת, מחוץ לפוליטיקה, היא עושה לא מעט לביתה. ואף שהחזרה מדגדגת לה באצבעות, ההעדפה והבחירה הראשונה שלה לבית פוליטי לא יוכלו להתממש בזמן הקרוב. כשזה יקרה, היא לא רק תחזור לפוליטיקה – היא תרוץ אליה. זה יהיה לליכוד, אבל רק ביום שאחרי נתניהו.
היא הייתה רוצה להתפייס עם נתניהו ושייקח אותה כבר עכשיו. היא גם לא צריכה שריון. רק אישור ממנו להתמודד בעצמה. אבל הסיכוי שיאפשר לה לא שואף לאפס, אלא למינוס. לכן השיקול העומד בפניה הוא אם ללכת כבר עכשיו, אבל למפלגות בעדיפות ב' ו־ג', או להמתין קדנציה או שתיים, ולהגיע לליכוד בדרך המלך.
מאז תחילת תופעת ההסתננות ועד הקמת הגדר לעצירתה על ידי נתניהו, לא הייתה ממשלה שלא החליטה ופעלה ככל יכולתה לעצירת ההסתננות. לא הייתה ממשלה שלא ניסתה לגרש את פורעי החוק, לשלול מהם יכולת להשתקע, לפזר אותם בכל חלקי הארץ ולגרש אותם – כשמי שעומד וחוסם בגופו ממש כל פתרון אפשרי הוא בית המשפט העליון. יהיה זה ביטוי חריף לקבוע שדמם של קורבנות הפורעים על ידיו, אבל המציאות, מה לעשות, לא ממש רחוקה מכך.
דוגמה להתערבות משפטית שבלמה את ממשלות ישראל מלמצוא פתרונות ראויים וצודקים לבעיה: ב־2013 פסל בג"ץ חוק מיוחד של הכנסת (חוק המסתננים), ב־2014 ביטל את התיקון לחוק ההסתננות, ובהחלטה אחרת הורה לסגור את מתקן חולות. ב־2015 התערב פעם נוספת בחקיקה של הכנסת נגד מסתננים, ב־2020 ביטל את חוק הפיקדון למבקשי מקלט, וב־2023 פסל חוק שמפקיע כספי פנסיה מעובדים זרים שלא יצאו בזמן מהארץ. באותה שנה פסל חוק שנועד לתמרץ מהגרי עבודה לעזוב את ישראל, ומאוחר יותר פסל סעיפי חוק שיאפשרו לשלול כספי פנסיה ופיצויים מעובדים זרים. וזו, כאמור, רק דוגמה. נטילת סמכות, אבל עם אפס אחריות.
התרעות פיקוד העורף